בחזרה לחדשות...ן

ובכן, אחרי התלאות שעברתי בדרך אל דלהי, הן המשיכו מעט גם בדרך ממנה החוצה, כשאחרי החלפת אוטובוסים מציקה, התעוררתי בסליפרבוס שטופת זיעה קרה בחמש לפנות בוקר, ונוכחתי לדעת שהנעליים שלי, הפריט הכי יקר והכי חסר תחליף ברכושי, אינן איתי. כמה שעות של לחץ עברו עליי עד שהגעתי למקלאוד גאנג' והתקשרתי מיד לסוכן בדלהי שאישר ששכחתי אותן במשרד, ולא כפי שחששתי ברחוב או באוטובוס אחר...ן

אז עכשיו אני בדהרמסלה/מקלאוד גאנג'/דהרמקוט . הלוכסנים הם כיוון שאני גרה בדהרמקוט, כפרון קטנטן על ההר מעל מקלאוד גאנג' שהיא עיירה מעט גדולה יותר, ושתיהן יחד נחשבות חלק מדהרמסלה רבתי שנמצאת בעצם כחצי שעה מכאן.(ויש גם את בגסו שהוא עוד כפר בקומפלקס אבל עוד אין לי עניינים שם, אם כי כנראה אבלה בו את ליל הסדר.אי"ה...) ן

מקלאוד גאנג' היא גם מקום מושבה של הממשלה הטיבטית הגולה. הגעתי לכאן ביום חמישי שעבר, אחרי שלושה חודשים וחצי בלי חדשות משום סוג שהוא, היישר לתוך הפגנה. מהידע הממש מועט שלי ידעתי שדהרמסלה היא מרכז גדול לטיבטים שגלו מטיבט בגלל הכיבוש הסיני אבל לא מעבר לזה, ותהיתי אם ההפגנה היא עניין שבשגרה או שמשהו קרה. כשהגעתי לגסט האוס שבו השארתי את חפציי (ותודה למוריאל חברתי הצרפתיה מהאוטובוס...) הטלוויזיה היתה דלוקה על סי אן אן וראיתי שם את אותה הפגנה של טיבטים. אז הבנתי שמשהו פה קורה. ניסיתי לתחקר את הנזיר הטיבטי החביב שישב בקבלה אך ללא הצלחה, הוא חזר ואמר לי שהסינים נמצאים בטיבט או משהו, ואני ניסיתי לשאול אותו - כן אבל הם שם כבר הרבה שנים, למה היום זה הגיע לסי אן אן??

בכל אופן לקח לי כמה ימים לפענח את העניין והבנתי שנחתתי היישר אל מרכז החדשות העולמיות (טוב, אולי לא המרכז אבל אחד מהם...).האמת שדי קשה להבין מפה מה קורה - רוב האנשים ברחוב לא מדברים מספיק אנגלית כדי להסביר לי על מה ההפגנה או מה קורה, אבלך אני משתדלת להכין שיעורים ולקרוא באינטרנט מדי פעם (וגם לגייס הרבה סבלנות ובכל זאת לדבר עם טיבטים בסביבה, ששמחים על ההתעניינות גם כשהם לא מצליחים להסביר את עצמם היטב... ) למי שהיה יותר מנותק ממני, הנה מה שהצלחתי לפענח: בשבועות האחרונים יש התקוממות בטיבט במחאה על כך שסין מתכוונת להגביל את כניסת העיתונאים גם במהלך האולימפיאדה, ובמהלך ההתקוממות הסינים הורגים בטיבטים ללא רחם. הסינים מדווחים על כמה עשרות הרוגים או פחות, הטיבטים טוענים ליותר ממאה, ומגבים את הטענות שלהם בפוסטרים בחוצות דהרמסלה של צילומי גופות ופצועים - די מזוויע. מה שקורה כאן זה שמתחילת החודש ובמשך חמישה עשר יום היתה שביתה כללית - כל החנויות והעסקים השייכים לטיבטים (שזה הרוב במקלאוד) היו סגורים וכל יום בערך כל היום היו הפגנות ותהלוכות ברחבי העיר, שבהן צעדו עשרות ולפעמים מאות טיבטים, נושאים דגלים, ובערב (כל ערב) נרות, שרים מנטרות וצועקים סיסמאות לשחרור טיבט, קוראים לאו"ם להתעורר, לעולם לתמוך בהם, סיסמאות למען הדלאי למה, ולמען שחרורו של הפאנצ'ן למה - המנהיג הטיבטי השני בחשיבותו אחרי הדלאי למה, שהועלם ע"י הסינים כשהיה בן שש(!) ומאז הוא מוחזק ככל הנראה במעצר בית מזה שתים עשרה שנה (!!!) אבל איש לא ראה אותו וסין מסרבת לצלב האדום או לכל גוף אחר לראות אותו.

יש גכם שביתת רעב שנמשכת זה היום ה13. השביתה העסקית הסתיימה שלשום אחרי שהדלאי למה עצמו אישר לחזור לעסקים, כי בעלי העסקים כבר ממש סבלו. יום לפני סיום השביתה נפתחו חלק מהמסעדות (בהחלטה של איגוד בעלי המסעדות ונגד דעתם של המפגינים) ויצא לי לשבת במסעדה טיבטית כשהמנפגינים עברו לידה - הם עצרו וצעקו צעקות נאצה נגד פתיחת המסעדה והיה די לא נעים.

ובעניין הדלאי למה- נראה שאני מפספסת אותו באופן סדרתי, הוא היה כאן ממש שבוע לפני שהגעתי ואיך שהגעתי נסע לדלהי שממנה באתי...ן

בכל אופן - זה היה מעניין כי הגעתי לעיר בשביתה אז בעצם לא הכרתי אותה אחרת, ופתאום שלשום הכל נפתח וגילינו עיר אחרת לגמרי.

חוץ מענייני האקטואליה, היה פורים - אותו ביליתי בבית חב"ד, הייתי היחלידה שהתחפשה, לפחות בהתחלה, עד שהגיעו עוד שתיים (וחוץ מהילדים של בית חב"ד...). התחפשתי לטיבטית - תחפושת שהכנתי עוד בקטמנדו...(תמונות בקרוב)ןהיה נחמד וחביב ובילינו את המשך הערב בשירים וגיטרה עם חבורה גדולה ונחמדה של אנשים שכמוה מזמן לא היתה לי בטיול. גם פגשתי - לראשונה בטיול ולגמרי במקרה - אנשים שאני מכירה מהבית - שושי פיפרנו (שאול ) עם בעלה אחיה ואבא שלה אלברטו. היה ממש כיף לשבת עם אנשים מוכרים וגם להיות קצת סנובים ירושלמים שוב...ן

בשבת טיילתי לבגסו ומקלאוד ברגל וירדנו אל המקדש הטיבטי. בדרך רואים את שביתת הרעב וכל דוכני המודעות, וכשהגענו למקדש עצמו נפלנו בדיוק על טקס שכלל איש עם מסכה אדומה מפחידה שחולל באמצע, ארבעה טיבטים צעירים שתתקעו בשופרות ממתכת - שניים קצרים ושניים ארוכים מאוד, שורה של מתופפים ושני נזירים - אחד צעיר ואחד מבוגר מאוד שחבשו כובעים עם כרבולת צהובה והקיפו מזבח. היה יפה מוזר ומעניין. כשבאתי למקדש ביום אחר המקום היה מלא באנשים שישבו על הרצפה בשקט ומלמלו מנטרות או סובבו גלגלי מנטרות(נראה כמו רעשן אבל עגול עם חרוז מתנפנף ולא עושה רעש...)אולי אלך לשם שוב בשבוע הבא, מי יודע מה אמצא...ן

באופן כללי ומכליל, הטיבטים הם אנשים שקטים וטחביבים, מה שהופך את השיטוט בעיר לחביב למדי. הנוף, ההרים והירקוק גם כן בהחלט מרעננים ובאופן כללי מדובר בחופשה מההודים המציקים של הערים הגדולות... יש כאן גם הודים כמובן (וחלקם מציקים) אבל פחות. וגם הקטע של הנזירים שלובשים רק בורדו וצהוב די מגניב. (מצחיק לראות מדי פעם מערביים שהפכו לנזירים , גלוחי ראש ולובשים את הגלימה)אה, ויש טיבטים נורא גבוהים! בניגוד למה שתילי כתבה לי על זה שהאסיאתים קטנים - מדי פעם עובר לידי איזה נזיר ברחוב - מדובר בגזע ענקים! (ראיתי מעט נשים גבוהות, אבל יש גם כמה כאלה...)ן

באמצע השבוע התחלתי ללמוד עיסוי טיבטי אצל זוג טיבטי חביב (היה קשה למצוא מורה אישה...)ובשבוע הבא כנראה אתחיל ללמוד רייקי - בקיצור אני בהחלט ממצה את שלל האפשרויות במה שאחי כרמל מכנה "מתנ"ס דהרמסלה". ן

עד כאן קורותיי להפעם

אלירז

נ.ב.

תודה רבה רבה לכל המברכים אותי ליום ההולדת (הלועזי)! שימחתם אותי עד מאוד!!!י

בלגאן

השבוע הזה ממש טס, אנימרגישה כאילו אתמול כתבתי, האמת שכשחושבים על זה עבר פחות משבוע, אולי בגלל זה, אבל עברו עליי כמה תלאות ששוות סיפור וגם כולם תוהים מה עשיתי ביום ההולדת (הלועזי) שלי, אז הנה: ן
היתה אמורה להיות לי טיסה מקטמננדו לדלהי ביום ו' בשמונה בבוקר. ביום ה' אחה"צ הלכתי לתומי ברחוב ופגשתי את ליאור שבישר לי בבהלה שהטיסה שלנו נדחתה והוא הולך לברר מה קורה. חיכיתי לו בבבית חב"ד, והוא חזר והודיע שאכן, הטיסבה של הבוקר התבטלה ומעלים אותנו על הטיסה של 15:45. הממ... דיווחתי גם לחגית שהיתה אמורה לטוס איתנו וקבענו להתייצב בסוכנות על הבוקר לראות מה המצב. אחרי חישובים חוזרים ונשנים הגעתי למסקנה שאני לא אספיק להגיע בזמן לשבת וביקשתי שיעבירו אותי לטיסה של יום א', אבל הבחור בסוכנות (סוכנות שעובדתכמעט רק עם ישראלים) שראה איך אני מתלבטת ומחשבת עשה שמיניות באויר והצליח להעלות אותי על טיסה של חברה אחרת ב2:40, מה שנשמע סביר בהתחשב בזה ששבת ב6 והטיסה אורכת שעה ורבע. נו.
אז עכשיו הייתי תקועה לבדי עם הררי הציוד שלי,ף כי ליאור וחגית נשארו עלך הטיסה המקורית, ואיכשהו הצלחתי להידחק למונית ולהגיע לשדה"ת.(לא לפני שאכלתי איטריות עם עוף בפעם האחרונה בבית חב"ד קטמנדו...:)אחרי ביטחון ועם שני תיקים קטנים אך כבדים התיישבתי לי עם ספר באולם ההמתנה, שלא דומה בכלל לשער של שדה תעופה, אלא נראה יותר כמו התור לדרכונים במשרד הפנים.כשהתקרבה שעת העליה למטוס ניגשתי קדימה לראות את לוח הטיסות, ופגשתי זוג מבוגר שראיתי בעיר עוד קודם, הם היו אמורים לעלות על אותה טיסה והאשה אמרה לי שהטיסה לאשלנו לא מופיעה בלוח, ושבעלה שאל ואמרו לו שהמטוס עוד לא נחת ויש עיכוב של שעתיים. רציתי למות. היא ראתה שאני מחווירה ושאלה מה הבעיה, ואז בשעשוע רב הם אמרו לי "אבל כולם גויים, את יכולה לטוסאחרי כניסת שבת". לא הייתי במצברוח לבדיחות וגם לא לפלפולים הלכתיים, אז ביקשתי מהם שישימו לי עין על התיקים כדי שאוכל ללכת לשירותים, ואיך שהנחתי את התיקים קראו לנו לעלות למטוס. נהדר. המטוס התחיל לנוע די בזמן, ואז עמד על המסלול עוד איזה חצי שעה, כדרכם של מטוסים. עוד היה לי מספיק זמן. המטוס היה קטן אבל כבר נסעתי באוטובוסים גרועים ממנו, וסארי המדים של הדיילות היה כל כך מגניב שזה חיפה על הכל... אפילו הצלחתי לנמנם קצת.
נחתנו בדלהי ברבע לחמש בערך. שבת בשש ורבע שעון הודו - סביר. ואז הגיע התור לביקורת דרכונים. נעמדתי בתור. הוא מילא חדר שלם. וחיכינו וחיכינו וחיכינו. בחמש וחצי עוד לךא עברתי אפילו שליש. ניגשתי לדייל שהסתובב שם והחלטתי לבחון את מה שאמרו לי על רגישותם של ההודים לשגעונות דתיים.עם דמעות בעיניים הסברתי לו שאני יהודייה דתיה ובעוד חצי שעה מתחיל היום הקדוש שלי ואני לא יכולה לנסוע או לסחוב איתי שום דבר, ושבבקשה יוציא אותי מהתור. הוא שאל אם יש לי איזה אישור רפואי. אמרתי לו שזה לא עניין רפואי אלא עניין דתי והוא הנהן והלך לדבר עם הממוניםץ כעבור דקה הוא סימן לי לצאת מהתור והעמיד אותי היישר מול הדלפק. שמחה וצוהלת אך ממהרת הלכתי למצוא את התיקים הגדולים שלי ומשם לכספומט והחוצה. כולם הזהירו אותי לא לקחת מונית מבפנים אלא ללכת החוצה משדה התעופה ושם לקחת מונית או ריקשה. באורח פלא צצה מולי אוטו ריקשה, סגרתי עם הנהג על המחיר והעמסתי את הדברים. איך שהתיישבתי בא הודי שמן ומשופם ובלי להתבלבל הנחית סטירה מצלצלת לנהג שלי. הנהג ההמום כמעט פרץ בבבכי והשנניים התחילו ויכוח קולני בהינדי. ישבתי בשקט מאחור וחיכיתי שיסיימו להתווכח. הם לא סיימו. אז יצאתי ואמרתי שאני הולכת. השמן סימן לי באצבע להיכנס חזרה. נבהלתי ונכנסתי. אחרי עוד כמה דקות שבהן הויכוח נמשך ביתר שאתץ, יצאתי שוב , הפעם ביתר אומץ, ואמרתי לו שאנני ממש ממהרת ויאללה. הוא אמר שתיכף זזים. העניין חזר על עצמו אולי שלוש פעמים ואז הנהג שלי התעצבן , יצא מהריקשה בסערה תוך שהוא מפיל את המראה, הרים אותה מהריצפה, רק כדי לנפץ אותה בעצבים והלך לקרוא למשטרה. יצאתי והתחלתי להעמיס את התיקים,תוך שאני פונה אל אבינו שבשמים ותוהה מה הוא רוצה מחיי האומללים, בסך הכל רציתי להגיע לפני שבת... שום ריקשה נוספת לא נראתה באופק (בהחלט ראוי לציון בהודו שבה כל שניה פונים אליך כשלוש מאות נהגי ריקשה בממוצע )והתחלתי ללכת וללכת וללכת. אחרי המון זמן הגיע אותו נהג מאחורי, התנצל ואמר לי לעלות חזרה. עניתי לו בתסכול שאני לא רוצה לנסוע איתו אבל בגלל שהוא היחיד אני עולה... בדרך התגלה שהאיש מעולם לא שמע על ישראל, ש"מיין בזאר" זה שם של הרבה מקומות בדלהי, ושהאיש חושב שאני דוגמנית מברזיל (נשבעת שהוא המציא את זה לבד...)ןבסוף הגעתי, לא אגיד לכם כמה זמן אחרי כניסת שבת, אבל המיין בזאר (או בשמו המדוייק: פהאר גאנג')חסום לתנועת ריקשות (לא נכון! כל השבוע הציקו לי ריקשות בתוך הרחוב!) והייתי צריכה למצוא נהג ריקשת אופניים ולהעביר הכל אליו. היה לי שם של גסט האוס שחגית היתה בו פעם והיא אמרה שתצטרף אליי שם בערב. הנהג אמר שהוא יודע איפה זה והיה בורור כשמש (ששקעה בינתיים) שהוא משקר. כל הדרך הוא שאל אותי איפה ואני אמרתי לו שאני לא יודעת ושישאטל והוא אמר שהוא יודע. היתה לי גם מפה שחגית ציירה ומישהו בדרך הסביר לנו. הניהג פנה בפניה הנכונה ונכנס לחצר של גסט האוס אחר, טועןם שזה המקום. עם קיטור יוצא מהאזניים חזרתי ואמרתי לו שזה לא המקום (כן, יש שלט ענק בצבעי הקשת עם השם של המקום וזה לא מה שאמרתי לו, אבל מאיפה שהוא ידע לקרוא?)בסוף הגעתי. רק החלפתי בגדים ויצאתי אל בית חב"ד. כשאמרו לי שבית חב"ד נמצא בתוף גסט האוס הארי רמה זה נשמע מנעטתמוה אבל בהודו כמו בהודו אין דבר כזה שאין דבר כזה. כשהגעתי הבנתי שזה יותר מטבעי. המיין בזאר כל כך צפוף שבכל גסט האוס יש גם חנות בגדים/אינטרנט/סוכנות נסיעות/חנות תיקים/כל בית עסק שתוכלו להעלות על דעתכם. הייתי גם אצל חייט שיושב במסעדה ואצל קוסמטיקאית בחנות ספרים. בחיי שהמפוזר מכפר אזר היה מרגיש פה בבית.
בבית חב"ד פגשתי בשבת את נעמה ואת אמיר, שני חברה ממש נחמדים, שאיתם העברתי בנעימים את מוצ"ש. לנעמה היה קצת פחות נעים כי היא נהייתה חולה ואמיר היה צריך להזיז לה את הנסיעה לרישיקש ביום, והיא כבר היתעשתה צ'ק אאוט מהחדר שלה, אבל גם אמיר וגם הבחורה ההולנדית שנכנסה במקומה לחדר אימצו אותה ודאגו לה. אז למחרת פגשתי את ננעמה ואת ההולנדית ששמה ססקיה,(אמיר נסע בינתיים לפונה)וישבנו אחרי הצהריים על הגג של הגסטהאוס לראות את הציפורים. ססקיה סיפרה לננו שכל ערב בשקיעה שי מופע ציפורים. מדובר בבחורים שמגדלים כנראאה יונים, ובכל ערב כולם עולים לגג,לתחרות או משחק שלא הצלחנו להבין את הכללים שלו אבל להקות עצומות של יונים עפות במעגלים ועושות להטוטים מסביב לגגות תוך צלילה ממש נמוכה אל תוך המסעדה שעל הגג... היה יפה והזוי. אחר כך נעמה פרשה וססקיה ואני יצאנו לאכול, ובדרך חזרה היא הציעה לי במבט חורש מזימות לנסוע מחר למלון הכי יקר בדלהי, סתם כדילשתות תה ובשביל החוויה. ברור שהסכמתי...
בדלהי לא היה לי הרבה מה לעשות חוץ מלחפש מלון להורים שלי שיגיעו בהמשך, להזמין משקפיים,ולעשות קניות אחרונות, כי בחזרה לא יהיה זמן, ולהשאיר כמה שיותר ציוד כאן כדי לא להיסחב איתו לדהרמסלה. (אוי, נראה לי שבטלפון לידי מתנהלת לה עסקת הברחת סמים לארץ...)סיימתי את רוב המטלות שלי ביום ראשון, אז ביום שני תכננתי לנסוע למבצר האדום, שהוא האטרקציה התיירותית המרכזית בדלהי. מזל שנתקעתי בדרך בחנות חרוזים, כי שם תייר בריטי התחיל לדבר איתי וסיפר לי שהמבצר סגור דוקא ביום שני...ןאז היום הזדחל לו בסידורים קטנים, עד שבארבע, שעה לפני שקבענו, נתקלתי במקרה בססקיה ולצידה, למרבה ההפתעה - נעמה שהיתה אמורה להיות מזמן ברישיקש... היא פספסה את האוטובוס בדרך מופלאה, וכך זכתה לבוא איתנו(ולהצליח לא לפספס אותו שוב אחר כך...)בדרך נזכרתי שזה גם יום ההולדת שלי!ססקיה שמחה נורא כי היא בדיוק אמרה לנעמה שאולי היא תקדים את שלה ותחגוג אותו עכשיו כי צריך סיבה לחגיגה, ואני חשבתי שזה מאוד הולם לחגוג כך את יום הולדתי... הגענו למנלון אימפריאל בריקשה, עטינו על פנינו מבטים אריסטוקרטיים ונכנסנו. המקום נראה כאילו הוא יצא מאגדה. הכל אפוף ריח סחלבים, עם מזרקות פנימיות, חצר, שבעת אלפים מסעדות שונות, ואנשים שאוכלים בשיא הרצינות את העוגות עם התה שלהם מצלחות של שלוש קומות. (כמובן שדבר ראשון בדקנו את השירותים... עם מגבות קטנות שמחליפים כל הזמן וסחלבים סגולים מפוזרים עליהן)אחרי שיצאנו לגן, החלטנו לשתות תה באטריום הפנימי,
לא לפני שמלצר במדי קרב וטורבן מוזהב הראה לנו את מרתף היינות וססקיה בחנה בעיון את התפריט (כוס שמפניה עולה סכום בן ארבע ספרות!) בהתחלה לא היה מקום אז הושיבו אותנו בבר האפלולי, שהיה נחמד כשלעצמו, אבל האטריום הלבן והמואר קרץ לנו יותר. הזמנו בינתיים משקאות כי המלצרית הציעה שנתחיל וכשיתפנה מקום נעבור ו"המשקאות יבואו בעקבותינו"ביטוי שהצחיק אותנו נורא... וכך ישבנו לנו מספרות סיפורים וצוחקות - לפעמים צחקנו כל כך בקול שפחדתי שיבעטו אותנו משם... בשלב מסוים המלצרית פתחה איתנו בשיחה ונעמה ואני הסגרנו את העובדה המבישה שאנחנו מתאכסנות בפהאר גאנג' (זה נחשב איזור ממש גרוע של דלהי, רק הישראלים משום מה השתלטו עליו בהמוניהם...)וססקיהנ גערה בנו שהיינו צריכות להמציא משהו יותר נחשב, סתם בשביל הכיף.
אחר כך עברנו למסעדה שמשקיפה אל החצר,(המשקאות שוב היו אמורים לעקוב אחרינו אבל של ססקיה כנראה תעה בדרך כי לקח לו המון זמן...) בכל אופן, שילמנו מחיר שערורייתי על המשקאות שלנו , (בשקלים זה יוצא כמו לשבת בארומה אבל אני כבר מזמן לא חושבת בשקלים...) אבל החוויה,היתה כה שווה! אז כך חגגתי את יום הולדתי, לכל השואלים, נראה מה צופן לי התאריך העברי!
למחרת, כלומר אתמול, החלטתי לחדש את תכניתי ולהגיע סופסוף למבצר האדום. חלק מרכזי בחוויה היה לנסוע לשם במטרו(!)וזה היה מרגש לפחות כמו המבצר עצמו, כמו שלנסוע חזרה מהבנג'י על הגג של האוטובוס היה שווה את כל הנסיעה. איכשהו זה נשמט מהפוסט הקודם, אבל זה היה נהדר! מומלץ בחום!
בכל אופן, ממש בקצה הרחוב יש תחנת מטרו, וכשנכנסים אליה מרגישים כאילו עברתי בחור תולעת לאירופה או ליפן ן(לא שהייתי שם) הכל חדש, נקי, זכוכיתי,יעיל מדויק. אני בהודו?? ן
ביציאה מהתחנה הסתבכתי ועצרתי שלוש נשים לשאול אותן איך מגיעים, הן לא דיברו אנגלית כמעט בכלל, אבל אמרתי את השם של המבצר בהינדי,והן התחילו להתייעץ ביניהן בהינדי תוך שהן פונות אליי ומשתפות אותי בשיחה בלי שאבין מילה, אבל המבוגרת שבהן היתה כל כך חמודה, וגם עצרה לי ריקשת אופניים ואפילו התמקחה איתו בשבילי על המחיר! והן הבינו, המבצר עצמו באמת מרשים, למרות שלרגע אחרי שנכנסתי שאלתי את עצמי מה עשיתי, שוב מבצר, אחרי כל רג'סטן, אבל כאמור המקום בהחלט יפה ומרשים וגם נקי ומטופח, בניגוד למקובל בהודו... אחר כך נכנסתי למקדש הג'ייני שממול, שם יש בית חולים לציפורים (!) היה מעט מאכזב, אבל הרעיון בהחלט חביב וגם הביצוע, בהתחשב בנסיבות. הג'יינים מקפידים במיוחד בכל הנוגע ליחס לבע"ח, וכנראה לכן הקימו את בית החולים, אליו מגיעות ציפורים פצועות וחולות, בעיקר דררות ויונים שאנשים מוצאים ברחוב,ף אבל גם אנשים שמביאים את ציפורי המחמד שלהם. משם המשכתי לאורך צ'אנדני צ'וק, שוק ענק, רחב וסואן שהיה חסום בגלל הפגנה שאת טיבה לא הצלחתי לברר, ואז חזרתי בתחושת הקלה למיין בזאר המוכר והטוב...ן
זהו בערך, היום בעיקר ארזתי את מיטלטליי, ובעוד חצי שעה אני מתייצבת לנסיעה שלי לדהרמסלה, אחלו לי בהצלחה! ם
פורים שמח!ן
אלירז

!פוסט אקסטרים

כל כך הרבה הרפתקאות עברו עליי (שוב) מאז כתבתי לאחרונה...
אז הטרק החל לו בבוקר יום א' כאשר הזברה קמה, פשטה את הפיג'מה ובדי עמל גררה את כל החפצים שלה לסוכנות הנסיעות לאחסון, רק כדי לגלות ששלושת הבנים שאיתם אני אמורה לצאת עוד לא נראים באופק.
אה. לא נראה לי שציינתי שהם שלושה... נוסף לשלומי ולאודי המתוכננים, הצטרף פתאום גם ליאור, שהיה תוספת מבורכת בהחלט לחבורה... ן
בכל אופן אחרי שהלכתי (רחוק!) לנער אותם מהגסט האוס ומהשלמות הקניות (כן יש חנויות שפתוחות במיוחד בשביל זה

ב6:30 בבוקר!!) הצלחנו סופסוף להתקבץ כולנו, ויחד עם צ'נדרה, הפורטר – מדריך שלנו, איש שרפה (שבט של אנשי הרים מאיזור האוורסט)קטן שניזון בעיקר מטבק לעיסה, נדחקנו למונית אל תחנת האוטובוס. תוך כדי נסיעה החלטנו לוותר על האוטובוס ולהמשיך במונית עד לכפר שממנו מתחיל המסלול, מרחק שעה מפוקהרה. אני מה אכפת לי, ישבתי מקדימה, אבל הבנים וצ'נדרה היו מעוכים לגמרי מאחור, עד כדי כך שליאור עצר את הנהג בדרך מחשש לאיבוד קשר עם הרגל שלו... בסוף הגענו. אחרי תה וצילומי פתיחה התחלנו לעלות. ולעלות. ולעלות. וככה זה נמשך 4 ימים.
זהו. סתם. העליה ביום הראשון היתה ממש קשה, אבל קראתי איפשהו שהיום הראשון הכי קשה, אז עודדתי את כולם, אם כי זה התברר בהמשך כשטויות מוחלטות., אבל למה לא להיות אופטימיים... ן

חלקכם מכירים אותי ויודעים כמה אני אוהבת עליות וכמה אני טובה בהן. לאלה שלא – המדד הוא בערך מינוס 37

בסולם של 1-10. (נשאלת השאלה למה, אם כן, בחרתי לטפס על ההימלאיה. שאלה טובה. בשלב ההוא עוד חשבתי שבגלל הירידה... ). לעומת זאת, בללכת על מישורים שטוחים או בירידה אני בדרך כלל מחזיקה בקצב נורמלי עד גבוה מן הממוצע. ובכן, הפעם טיילתי עם שלושה בחורים ישראלים גבוהים ובעלי כושר, שהאכילו אותי אבק (ובהמשך שלג...) בכל תנאי שטח שהוא. לאורך כל הדרך בעצם, הם עפו קדימה ואני נשרכתי לי עם עצמי, מה שהיה בהחלט חוויה בפני עצמה. אה, וציינתי כבר שהם סחבו את כל הציוד שלהם ואני לא? ... ן
בערב, הגענו לכפר קטן ומרובה גסט האוסים. עצרנו באחד מהם, בניהולו של זוג ממש חמוד, ואחרי תחקיר מטבח קצר, האשה הבינה מה אני רוצה ממנה והכינה לי ארוחת ערב בסיר שלי... כששטפתי כלים אח"כ, הבעל שאל אותי אם אני הינדו (כי אני צמחונית כה אדוקה...). מקלחת חמה הובטחה לנו בשיטת ה"הוט באקט", אבל הדלי התגלה (מאוחר מדיי) כלא יותר מקערה, וכולנו קפאנו... וזו היתה המקלחת האחרונה להרבה זמן...ן

בלילה קרו לי דברים מוזרים – כנראה גם הגוף וגם המוח שלי היו צריכים להתרגל לטרק, מה שהתבטא בבטן מרדנית ובחלומות משונים על זקנים טיבטיים.. .ן
ביום השני שוב עלינו... החלטנו להמשיך מעבר למה שתכננו ולמה שממליצים לאותו יום, כדי להקל על עצמנו ביום הרביעי שאמור היה להיות הכי קשה, עם הליכה בשלג וכו'. זה היה ממש קשה, העליה היתה מטורפת ובחלק האחרון הגענו לסלע שמלמטה נראה כמו גסטהאוס אבל כשהגענו אליו וגילינו שהוא רק סלע (בשלב הזה דוקא הלכתי יחסית קרוב לשלומי...) וששום גסט האוס לא נראה באופק – זה היה ממש מייאש!! באופן כללי הגעתי למסקנה שהחלק הכי קשה בכל יום הוא חצי שעת העליה שלפני שרואים את הגסט האוס (או חצי השעה שאחרי, אם מתברר שהוא בעליה נוראית) ... ן
בכל אופן, הדרך עברה בכפרים יפהפיים , וראינו בכל עבר אנשים מעבדים את האדמה שלהם ועוסקים בשלל פעולות חקלאיות שעליהם קראנו רק בספרים. (ראו תמונות...) האנשים בכפרים היו לרוב ממש נחמדים, והילדים שמחו לקראתנו ובירכו אותנו. הם גם ביקשו ממתקים או עט ("סקול פן") אבל בניגוד למה שהתרגלתי מהודו – גם אם לא נתנו להם הם עדיין היו נחמדים ונתנו לנו פרחים וחייכו... ן

היה דבר אחד ממש מדהים שראינו, שנשאר איתי הרבה זמן אחר כך. באחד הכפרים ראינו איש זקן חוטב עצים, ואז אחד הבנים אמר – תראו – לאיש היתה רק יד אחת! אחרי כל הקבצנים שרואים בכל פינה בהודו (ועכשיו גם בקטמנדו) היה כל כך מדהים לראות את האיש הזה שעושה הרבה מעבר לכוחותיו כדי לחיות ולהתקיים. היתה לו טכניקה מדהימה, אני מניחה שזה לקח לו יותר זמן מלמישהו עם שתי ידיים, אבל הוא רק המשיך בקצב שלו וזה נראה לו טבעי לגמרי. הסתכלתי עליו בהשתאות, וכשהוא הרים את העיניים וראה אותי לא ידעתי מה לעשות אז פשוט הצדעתי לו, מה שהצחיק אותו מאוד. אחרי יומיים, בדרך חזרה, ראיתי את אותו איש סוחב סל גדול של אדמה.
בערב היתה בגסט האוס מין הופעת מחול או ערב שירה בציבור – לא ברור מה בדיוק, אבל נפאלים מהכפר מסביב התאספו וכולם שרו ביחד ובכל פעם אחת מהם עלתה לרקוד, מה שהיה יפה ומעניין מאוד.
היום השלישי החל במזג אויר שמשי ונהדר ואני לא הפסקתי לברך את מזלנו הטוב ולשמוח שהכביסה שלי תתייבש (בטרק מכבסים כל לילה חולצה וגרביים ותולים לייבוש על התיק...). צחוק הגורל. מעט לפני ארוחת הצהריים, בעודנו הולכים בתוך יער עבות, התחיל לרדת משהו שלא היה ברור ממש אם הוא גשם, שלג או ברד קל. כשהגענו למקום שבו אכלנו, זה כבר היה בוודאות שלג ולא היה ברור אם יהיה אפשר להמשיך. אחרי האוכל צ'נדרה הפורטר אמר במפתיע שדוקא אפשר. וכך המשכנו בדרכנו בשלג , כשגם מתחת לרגליים כבר התעבה השלג (הגענו לשלב בהר שכבר הצטבר בו שלג עוד קודם. ) ובנוסף לכל השמחה, היו חלקים בדרך שהיו מועדים למפולות, ושם, הזהיר צ'נדרה, נצטרך לרוץ. עכשיו, האיש טייל איתנו כבר יומיים וחצי ולא אמר מילה על הקצב, גם לא כשעצרתי לנוח כל שתי שניות בעליה. אז כשהוא אומר "נאו איטס רנינג" אני יודעת שמוטב שארוץ. הבעיה היחידה היא שזה בלתי אפשרי לחלוטין לרוץ בשלג. אז מנסים. הולכים הכי מהר שמצליחים, משתדלים לא להחליק, מתנשפים הרבה ובין לבין אומרים תהילים מהזיכרון...ו

(אמא, באמת לא ידעתי שזה יהיה כל כך מסוכן!!)

בערב הגענו, כבר בשלג כבד, לגסט האוס – כאן כבר לא היו כפרים בדרך, רק גסט האוסים בודדים לטובת המטפסים, ועבור תשלום של 50 רופי לראש, הדליקו לנו חימום בחדר האוכל (!) בהתחלה הבניים היו קצת ספקנים, אבל זה התגלה כפטנט מעולה, וככה זה עובד: לוקחים בנזיניה, כזו של בישול, מדליקים אותה ומניחים מתחת לשולחן. מסביב לשולחן תלויות שמיכות סקביאס מהסוג הצבאי, ויש גם חוט מתוח , שעליו תולים את הבגדים לייבוש. את הרגליים (או במקרה שלי – כל איבר שרק הצלחתי להכניס) מכניסים מתחת לשמיכה, וחם ונעים ליהודים (ולאומות העולם)!ן
למחרת קמנו לבוקר בהיר ולנוף עוצר נשימה של מרחבי השלג. ימי העקשנות והטיפוס הקשה עד לא אנושי השתלמו, והיום הרביעי שכה חששנו ממנו היה יחסית קליל ונחמד, עם טיפוס לא תלול מאוד בשלג, אם כי גם היום היו כמה חלקים של ריצה... אבל חוץ מאלה הקצב היה סביר וכל פעם שהיה לי קשה כל מה שהייתי צריכה לעשות היה להרים את העיניים ולחשוב- איזה יופי!! ן
בסוף הגענו ל
ABC
שעל שמו נקרא הטרק (שם שנשמע בסיסי למדיי לטרק מפרך ביותר...) – אותו איי בי סי הוא האנאפורנה בייס קמפ - הנקודה שממנה יצאו משלחות מטפסי ההרים שיצאו לחקור את הרי האנאפורנה, וגובהה 4130 מטר!ן
אל תתנו לשם להטעות אתכם – זה שיא הטיפוס (שלנו), ולא תחילתו...ן
בתחושת הישג עצומה הלכנו לישון וחשבנו שהגרוע ביותר מאחורינו – איזו טעות... ן

בבוקר היום החמישי, אחרי סט צילומים מתבקש, יצאנו סוף סוף לדרך - אני כבר היתי עצבנית לגמר ורק רצתי להחיל לזוז כי איבדתי כל תקשורת עם אצבעות הרגליים שלי. איך שהתחלנו לרדת הבנים נעלמו קדימה ואני שוב דידיתי מאחור, רק אחרי די הרבה זמן כשהתבכיינתי לצ'נדרה שאיך יכול להיות שהם רצים כל כך מהר כשהדרך כל כך מחליקה, הוא נזכר להגיד לי שכשרצים אז לא מחליקים. אה! אז ניסיתי לרוץ. וכמובן שהחלקתי. ולהחליק זו פעולה שמאמצת המון שרירים!! אז החלקתי כשרצתי והחלקתי כשלא רצתי, והחלקת כשהלכתי מהר וכשהלכתי לאט, בקיצור - לרדת מההר בשלג זה סיוט! אז החלטתי שאת פון היל אני לא עושה. זה עוד הר שנמצא על מסלול נוסף שחשבנו לחבר לטרק. ואז החלקתי עוד פעם, הפעם ממש רציני, וחשבתי שנמחק לי לגמרי המרפק.צ'נדרה גירד אותי מהשלג וחבש לי את המרפק בחתכת בד שהיתה לי, אבל זה לא כל כך עזר, היד התנפחה ואני בקושי זזתי והייתי די אומללה, זה כאב נורא ובקושי הצלחתי להמשיך ללכת. כל תנועה כאבה לי. כשהגענו אחרי די הרבה זמן למקום שבו הבנים חיכו, קבנו לצהריים בתחנה הבאה ואמרנו ששם נעשה הערכת מצב. בצהריים הוחלט שהם ימשיכו בקצב שלהם לפון היל ואני אמשיך לבד ואחזור לפוקהרה כעבור כמה ימים כולל עצירה לשבת. אז המשכתי לבד עם צ'נדרה, בלילה הראשון לבד הגענו למקום שהיו בו שני גסט האוסים, היתי בגסט האוס לבד לגמרי והיתה לי מקלחת חמה!!! לראשונה זה כמה וכמה ימים... בערב, כשעמדתי לבקש נרות וגפרורים, הבחנתי בעובדה משעשעת - היתה לי בחדר נורה!(והיא גם עבדה!) בשלושת הלילות הקודמים היינו במקומות שלא מגיע אליהם חשמל בכלל ובאחר מגיע אבל היתה הפסקת חשמל כשהיינו שם, אז זה כבר נראה לי טבעי שאין חשמל...בכלל בטרק לומדם להעריך כל מיני דברים, למשל ללכת על אדמה, או בוץ! אחרי שהולכים בשלג ומחליקים עם כל צעד, פתאום להגיע למקומות שבהם השלג נמס ואפשר ללכת בלי להתאמץ ולהתרכז עם כל צעד, פשוט ללכת, זה שינוי עצום!תודו שאף פעם לא חשבתם שללכת על אדמה זה כזה כישור חשוב...ו

בדרך למטה פשתי שני בחורים ישראלים - הראשונים חוץ מאיתנו שפגשי כל הטרק. אחר כך, בכפר צ'ומרונג ראיתי שוב (ראיתי אותם גם בהלוך) חבורה של בריונים קשוחים, בני לא יותר משנתים וחצי, שנראו חבורה מגובש ומשעשעת מאוד. ובהחלט שמחתי שאני נתקלת בהם עכשיו ולא בעוד כמה שנים... ן

באופן כללי, כל זמן שעלינו, היו גם יירידות בדרך, ובתור שונאת עלות מושבעת, נדהמתי לגלות שאני מכדיפה את החלקים של העליה, כי אז לפחות יודים שאניחנו בכיוון הנכון ובירידות אני רק חושבת כל הזמן איך נצטרך תיכף לעלות ואיך אחר כך בירידה נצטרך שוב לעלות... אז בימים של הירידה גם כן היו קצת עליות, ולפעמים הן היו אפילו פחות קשות (!!!) כי השרירים כבר כל כך תפוסים שלרדת זה די סיוט... ח

ביום שישי המרפק שלי כאב קצת פחות והקצב שלי היה הרבה יותר מהיר. בשבת עצרתי בכפרון בשם ג'ינו בגסט האוס של משפחה חביבה. בהתחלה הייתי לבד, ואחר כך הגיעו שני בחורים צרפתים שהכרתי מתחנות קודמות. בגלל שהיו יומיים שטופי שמש כיבסתי אחר הצהריים בשמחה רבה את רוב בגדי ההליכה שלי ו (והסתובבתי בגסט האוס פחות או יותר בפיג'מה שמעליה מכנסי שלג) מובן שכתוצאה ישירה מכך השבת היתה קרה ומעוננת...בעלת הגסט האוס שלי היתה די מתורגלת בישראלים דוסים אז הזמנתי לי מראש את כל הארוחות, בערב אכלתי עם הצרפתים ושיחקנו קלפים (בניגוד לערבים עם הבנים הישראלים שבהם שיחקנו ללא יוצא מן הכלל טאקי, טאקי או טאקי)בבוקר קמתי לי לאיטי , ואת היום העברתי בקריאה ובצפיה בציפורים ובאנשים שניסו לשוא להוליך פרה ועגל במעלה המדרגות שמתחת למרפסת... אחר הצהריים נדהמתי לגלות שלמשפחה שאצלה התארחתי יש שלושה ילדים ולא שניים (ובערב נדהמתי עוד יותר לגלות שלא מדובר בתאומים זהים בני חמש אלא בבן שבע ובן שמונה, ושהם לומדים בפנימיה בכפר השכן!) חוץ מהשניים הקטנים היה גם ילד בן שתים עשרה (נראה בן תשע) ואת אחר הצהריים ביליתי בלצפות בו מתפעל את המטבח להפליא ומכין דאלבאט לכל המשפחה והאורחים (דאלבאט הוא מאכל נפאלי שכולל אורז, דאל - עדשים, תבשיל מירק דמוי תרד ותבשיל קטניות. )י

ביום ראשון צ'נדרה הכרז שבניגוד להערכה הקודמת יכול להיות שנגע לפוקהרה עוד באותו יום, אבל שזה יקרה רק אם נגיע לניאפול (העיירה/כפר שבו מסתיים הטרק) לפני שלוש כי אחרת נצטרך לקחת את האוטובוס האחרון בארבע וזה לא מומלץ לנסוע בנפאל אחרי החושך (בשש וחצי)אז קצת מיהרנו, אבל בסך הכל הדרך היתה די שטוחה, לראשונה מאז תחילת הטרק (חזרנו בדרך שונה מזו שבה עלינו.)

אבל הגענו! קצת לפני ניאפול תפסו אותנו מוניות ועלינו על מונית עם עוד שתי נפאליות ותינוק, וכעבור שעתיים היינו חזרה בפוקהרה! לא יאומן. אספתי את הררי הציוד שלי, וחזרתי לאותו חדר באותו מלון שממנו יצאתי, וזה היה כמו לחזור הביתה (רק עם ברז מטפטף...) היה לי מזל עצום להגיע באותו יום כי למחרת , כשיצאתי עם ידידתי שרון ועם שני בחורים גרמנים ובחורה מפורטוגל לטיול רגלי אל השוק של פוקהרה, תפס אותנו גשם זלעפות שהפך לברד בגודל עצום, ונתקענו בסככה של איזו דבה המון זמן... התברר שגם הבנים הגיעו באותו יום (הם לא עצרו לשבת, וכזכור גם הלכו הרבה יותר מהר ממני) והיתה סעודת איחוד מרגשת...ו

בסך הכל הטרק היה מפרך וקשה ביותר, אבל למרות הקושי והבכיות היה שווה מאוד! הנוף מלמעלה ובדרך ותחושת ההישג אחרי היו בהחלט שווים.

למחרת הגשמתי חלום והלכתי לעשות פאראגליידינג! כלומר מצנחי רחיפה. עולים לצוק מרחק רבע שעה באוטו, מתחברים למצנח ענק ולמדריך, ורצים ורצים עד שעפים מהצוק! היה ממש כיף, רואים את העיטים מלמעלה, עולים איתם על טרמיקות של אויר חם ואומרים להר שלום אף אל אף! אג'אי, הטייס שלי היה די גאה בי כשביקשתי ממנו לעשות אקרובטיקה מעל האגם ועשינו סיבובים שעירבבו אותי לגמרי וכבר לא ידעתי מה למעלה ומה למטה... ן

אחרי כמה ימי רגיעה בפוקהרה שאת רובם ביליתי בצינון ובישיבה עם שרון (חברתי מגואה ומורנאסי) ועם חואניטה מפורטוגל, החלטתי שאין לי כוח לעוד שבת לבד ונסעתי לקטמנדו. כאן אני גרה בגסט האוס מעופש למדיי, אך בחדר מואר היטב ועם מים חמים רוב שעות היום (שזה הישג לא מבוטל בכלל בקטמנדו) יש כאן בית חב"ד שהוא אימפריה ומתפקד כלשכת מידע למטיילים וכמקום מרבץ מועדף, והכי חשוב - יש כאן מסעדה בשרית!! אכלתי עוף לראשונה מזה שלושה חודשים!! ו

רוב הזמן לא היה לי כוח בכלל להזיז את עצמי ולא יצאתי מהטאמל. הטאמל הוא האיזור שבו גרים כל התיירים, הוא כמו מדרחוב בן יהודה רק בגודל של המושבה הגרמנית ופי שמונה יותר צפוף. אה ועם מכוניות, אופניים ריקשות ובקיצור -הרבה תנועה. והאויר כל כך מזוהם שאני מסתובבת עם מטפחת כמו הנפאלים ונראית כמו איזה לאקי לוק. ו

קטמנדו הרבה יותר סואנת מפוקהרה השלווה על האגם, הכל מלא אנשים שמנסים למכור לך דברים ובילדים קבצנים מעצבנים

שכשהם לא אורבים לך מחוץ לסופרמרקט הם מסתובבים בחבורות מריחים דבק מגע ומעשנים. ו

אתמול הפתעתי את עצמ ואת העולם והלכתי

לקפוץ בנג'י!! ן

זה אף פעם לא משך אותי כי נראה לי נורא ואיום ליפול עם הראש למטה,ולהיות תלויה מהרגליים, אבל בשבת ליאור (שעשה איתי את הטרק) הלך לקפוץ וכשהוא חזר והראה א הוידיאו פתאום נורא התחשק לי גם... והוא גם סיפר שיש קפיצה שנקראת סווינג שבה לא קופצים הפוך אלא מחוברים מסיב למותניים. אז קפצתי! יש סרט, כולם מוזמנים להקרנה חגיגית כשאחזור הביתה. (יהיו גם תמונות, יש אחת על המצלמה שלי ויש בחור נורבגי חמוד שצילם במצלמה העצומה שלו והבטיח לשלוח לכולנו...)

אז זהו, ממש "עפתי על הטיול שלי" כמו שאומרים פה הסטלנים, ומחר אי"ה אני נוסעת (טסה!) חזרה להודו, לדלהי ומשם לדהרמסלה. ו

אה ולמי שעוד לא שמע - ההורים שלי צפויים להצטרף אליי לשבועיים האחרונים של הטיול, כולל פסח! ו

זהו, נראה לי,

עד כאן להפעם,

יש גם תמונות ב

http://picasaweb.google.com/elirazshor/

תהיו טובים

אלירז