המפי, קודאיקנאל, ו-כבר חודש בהודו! ן

הי לכולם

אני מרגישה כאילו עבר המון זמן מאז שכתבתי, למרות שנראה לי שלא באמת... בכל מקרה קרה המון מאז! ם

באמת שכרתי טוסטוס, ונסעתי יחד עם בחור בשם דן שהוא צלם (ב"הארץ") ועם עדן השותפה שלי לחדר (דן הרכיב אותה) לטיול בסביבה. היה מדהים!! עוד לא הצלחתי להעלות את כל התמונות, אבל בהזדמנות. היה לי גם ממש מעניין לטייל עם דן ולראות דברים דרך עיני הצלם שלו. עברנו דרך כפרונים קטנים, שדות אורז וכבישים נידחים, דיברנו עם ילדים ועם פועלות האורז, וגם עצרנו לתקן לי פנצ'רים בפנצ'ריה שחלקה את הסככה שלה עם דוכן של קצב-עופות... מעורר תיאבון.

כל מי שהעריץ אותי על האומץ ולא כל כך התרגשתי - עכשיו מותר לכם... הרגשתי די אמיצה לרכב שם על אופנוע לראשונה בחיי... ו.

אה מה שמזכיר לי שרציתי לכתוב לכם על שימושיו של הצופר בהודו. ן

החלק החשוב ביותר בכל כלי רכב בהודו הוא הצופר. לעולם אל תעלו על רכב עם צופר מקולקל! הצופר משמש להעברת מגוון

מסרים. ביניהם: 1. אני מגיע מעבר לעיקול, שימו לב.

ן2. אני מגיע מעבר לגבעה, שימו לב.

ן3. אני נוסע מאחוריך, שים לב

ן4. אני נוסע בכביש, שימו לב.

ן5.יש לי גלגלים, שימו לב

ן6. הנה תיירת על אופנוע, תראו!ן

ן7. את תיירת על אופנוע וראינו אותך! ן

8. - במקרה שלי השתמשתי בזה גם כדי לומר "הנה אני מגיעה ואני לא באמת יודעת לנהוג על הדבר הזה, שימו לב" אבל לא נראה לי שההודים הבינו.

באופן כללי השימוש של "אתה הולך לי באמצע הכביש, זוז" לא ממש מקובל פה בהודו ואף אחד לא מגיב אליו, חוץ מעיזים, לפעמים.

בכל מקרה,אחרי הטיול נסענו לאגם ושחיתי במים קפואים! היה ממש כיף, ובערב עשיתי עוד נסיעה קצרה רק עם דן, שניסה כנראה להכשיר אותי להיות נהגת שטח... למחרת שכרתי שוב אופנוע, הפעם לבד, ונסעתי למקדש הקופים, שם הייתי די אטרקציה להודים שביקשו להצטלם איתי ונצמדו אליי כשמחקתי תמנונות מהמצלמה (למרות שגם להם היתה...) ן

בלילה היה אירוע מטורף.

באבו, בעל הגסט האוס של כמה בנים שהתחברנו איתם, הזמיןאותנו לראות איזה טקס בכפר שלו, מרחק 8 קילומטר מהמפי. נסענו בשיירה של 8 אופנועים או יותר, החנינו ליד הבית שלו, השארנו שם את הנעליים ויצאנו לדרך, יחפים, בטינופת ובקוצים... הטקס היה כדי לגרש את קאלי- אלה רעה שנכנסה בבן הכפר וגרמה לכמה מקרי מוות בחודשים האחרונים. בכפר לא ערכו טקס כזה כבר 17 שנה ואנחנו זכינו לצפות בו. ליווינו את בני הכפר -שהיו מצויידים בלפידים, מנורות גז ותופי ענק, וירדנו איתם לנהר, שם הם עשו טקס ושאבו מים. משם בחור מקושט בפרחים נשא בריכוז רב את הכד על ראשו, כשלפניו צעד בחור אחר שנראה אחוז דיבוק- הבחור שבו נכנסה האלה. נשים עברו לפניהם ופרשו סארי על הרצפה כל הדרך והם הלכו על הבד. עוד קבוצה של נשים צעדה מאחור ושרה. מהנהר חזרנו למרכז הכפר ומשם למקדש שמולו שחטו עז, קורבן לאלה, בניסיון לגרש אותה. משם חזרו לרקוד, ואז כבר היה 2 בלילה והתחננו בפני באבו שישלח מישהו להחזיר אותנו... ן

היה ממש מעניין לראות את הטקס וגם לחשוב על האמונה של האנשים האלה. מצד אחד זה נראה כל כך מופרך ומצד שני זה כל כך דומה לדברים שהיו קיימים גם אצלנו. ..ן

ביום רביעי עזבתי את המפי יחד עם חבורה של עוד שלושה בנים ושתי בנות. חצינו את הנהר, לקחנו ריקשה להוטספט - העיירה הקרובה ומשם אוטובוס לילה מפנק ביותר לעיר שנקראת בנגלור. הנסיעה היתה קצרה מן הצפוי - רק 8 או 10 שעות במקום שתים עשרה, וב6 בבוקר העירו אותנו כי הגענו... נסענו לתחנת הרכבת (האוטובוס הוריד אותנו בכוונה בשומקום כדי שנצטרך לקחת ריקשה לנסיעה שהתבררה כשתי דקות...) הפקדנו את התיקים שלנו בשמירת חפצים ברכבת ויצאנו לחפש כרטיסבים לקוטדאיקנאל עוד באותו ערב כי כבר היה יום חמישי ושבת בפתח... בסוף אחרי כל מיני המתנות מורטות עצבים מצאנו, ובינתיים הצטרפו עוד שני בחורים מסטולים לגמרי, שכמעט הפסידו את האוטובוס בערב... אחר כך נסענו לאיזור אחר ממש עשיר, שתינו קפה ברשת מערבית והסתובבנו שעות וראינו הודים עשירים בקניון מטורף עם מרקס אנד ספנסר וחנויות של קורטות מעצבים...בטח היה יותר כיף להגיע למקום כזה יותר מאוחר בטיול אבל גם ככה היה די נחמד. רוב היום ישבנו ולא יכולנו אפילו לשחק קלפים כי זה לא חוקי...ו

בערב נסענו שוב הפעם באוטובוס ישיבה - אבל כמו של מטוס עם כסארות שנשעניםאחורה. ולמחרת הגענו לקודאיקנאל שבמדינת טמיל נאדו. זו עיירת נופש הודית בהרים, הדרך לכאן יפהפיה. אנחנו על הר מעל לעננים והכל מוקף יערות ומפלים. אנחנו מתאכסנים בכפר עוד יותר קטן שנקרא ואטה קנאל ואליו מגיעים במונית מקודאי, עד לחלק שבו נשבר הכביש ומשם ממשיכים ברגל (כן, עם התיקים...) יש די מעט גסטהאוסיםובכולם יש ישראלים, אבל לא ממש רואים אותם. מהכביש לגסט האוס שלנו יורדים ירידה ממש תלולה על אבנים והדרך חזרה היא ממש טרק... אנחנו פרושים על כמה בתים אצל אותה בעלת בית ומבשלים לעצמנו על כירת בנזין או על מדורה. אתמול זוהר, אחד הבנים, ניצח על הבישולים והיתה אחלה פסטה (וסלט אבוקדו). כמה שואטה קטנה - בית חב"ד יש בה, ובשבת אכלתי שם, ואחר כך החבדניקים (חלקם בראש טוב מאוד) לקחו אותנו למפל והיה ממש כיף. גם שברתי כמה שיאי עולם בדתיים שלובים עם בחורה בשם יעל שפגשתי גם בהמפי,...ן

עכשיו אנחנו בקודאי, נעשה קניות אוכל ובתקוה גם לקנות איזה פליז נוסף כי ממש קר פה ובאתי רק עם סווטשירט ואני ממש רוצה לכבס אותו... ו

לא ברור כמה זמן נישאר, כנראה לפחות עוד שבוע, אבל אלוהים גדול. ו

אני ממש שמחה לקבל מכם תגובות - תמשיכו! ן

תעשו חיים

אלירז

נ.ב

כאן יש תמונות

http://www.flickr.com//photos/11422654@N05/

a shorter english version follows...
ובכן.
לאור פניות חוזרות ונשנות מן הציבור אני אוזרת את סבלנותי לאינטרנט של הודו ומתיישבת סופסוף לדווח על מעללי... ן
בפוסט הקודם שכחתי לדווח שבפלולים יצאנו בשיט לראות דולפינים אבל ראינו די מעט לטעמי, רק קצת סנפירים, אבל ביום שהגענו לארמבול יצמאנו שרה ואני לטיול מעבר לצוק ושם פשוט עמדנו והשקפנו אל המים וראינו אותם מקפצים ואחד אפילו עשה סלטות באויר לאורך האופק. היה ממש מגניב! (אבל אין תמונות...)חוצמזה המים היו הרבה פחות מזמינים מבפלולים אז שחיתי פחות אבל החוף היה נחמד והיתה לנו בקתה ממש על המים, שזה ממש נחמד, אם כי אחרי כמה ימים ממש נמאס לי שיש חול בכל מקום כל הזמן ושבדרך לכל מקום צריך לעבור ולהתמלא בחול. אכן, תמונות קשות.
מצאנו גם כל מיני פעילויות לעשות שם - הלכתי ליוגה בשני מקומות שונים והיה ממש נחמד, שרה ורוחלה רצו ללכת לאבחון בכף הרגל אבל האנשים היו כל כך מעופפים שהם כנראה שכחו שהם צריכים להיות שם (כך אמר לנו האיש מה"מג'יק פארק" כשבאנו ביום ובשעה שהם כתבו בשלט...) יום אחד יצאתי לטיול לאגם שמעבר לצוק (שהתגלה כשלולית ירקרקה מלאה בהודים ששיחקו כדורמים) ומשם עליתי לתוך הסבך והגעתי אל עץ הבניאן. זה עץ מקודש שגר בו איזה באבא, ואליו הצטרפו שני גרמנים סטלנים ועוד שניים ששיחקו שח. אני הלכתי עם זוג הודי מפונה שפגשתי על השביל, הם היו ממש חמודים וניסו להסביר לי דברים בדרך, (היה גם עכביש ממש מפחיד...) ואחרי שישבנו שם קצת הם ניגשו להשתחוות לתמונות של האלים על העץ והאשה שרה שיר ממש ארוך ויפה. נראעה לי שלא הבנתי חצי ממה שהלך שם אבל נראה לי גם שזה כל העניין... ן
בכל אופן, ביום שלישי נפרדתי מהילה יעל, מיכאל ושיר דוד בבית היהודי, ולמחרת, ביום רביעי, נפרדתי גם מרוחלה ומשרה שהיתה החצי השני שלי במשך יותר משבועיים... שרה ואני נסענו יחד למפסה, עיירה קרובה (הנהג של האוטובוס לא הסכים להעלות אותנו עם התיקים, אז חלקנו מונית עם אוסטרי אחד ושתי פיניות שישבו אחת מעל השניה ...) משם נסענו כל אחת לדרכה - שרה לויפאסנה בצ'נאי ואנוכי להמפי. היתה לי איזה שעה לחכות לאוטובוס וישבתי עם אפרת ואוהד - את אפרת אני מכירה עוד מהארץ והם הובילו אותנו למקום עם מיזוג שזה הישג נאה ביותר... בכל מקרה בסוף עליתי על האוטובוס שהיה מלא בישראלים עצבנים (היה חם אימים) שחיכו רק לי, ומיד נסענו.אחרי שכל היום היה חם ודביק וחשבתי שלעולם לא יהיה לי קריר יותר, הגיע הלילה על האוטובוס וקפאתי! מזל ששרה הזכירה לי לשים סווטשירט בתיק הקטן... אבל גם זה לא כל כך עזר. ובדרך אפילו ירד גשם! (הי, הבטיחו לי שקיץ פה בדרום!) איך שעליתי על האוטובוס מצאה אותי בחורה בשם עדן, שאמרו לה בבית היהודי לחפש אותי, ואיתה אני גרה פה בהמפי. בכל אופן, אחרי נסיעת לילה הגענו לכאן, עדן לקחה אותי לגסט האוס שחברה שלה מתאכסנת בו שהיה ממש לא נחמד (אומרים שהמאמא היא סוחרת סמים... חוצמזה הם גם אנטיפתים) ולמחרת בבוקר העברתי אותנו מיד למקום הרבה יותר מוצלח עם נוף נהדר. האמפי היא מקום יפהפה, עם שדות אורז ונהר שצריך לעבור בסירה כדי להגיע לגסט האוסי, והמון סלעים למי שלא היה פה זה נשמע מוזר. נו, סלעים, אבל זה מה שיש פה וזה נורא יפה...ביום שישי עוד הספקתי להסתובב קצת בעתיקות שבצד השני של הנהר והיום הייתי חצי יום בבית של "לב יהודי" וחצי יום על הערסל עם ספר. (לא ממש ערסל, מחוץ לחדר יש לנו מין מיטה שתלויה על שרשראות. המצאה גאונית.)חוץ מכל זה יש כאן הפסקות חשמל יזומות בשעות קבועות שעוד לא הצלחתי לקלוט אבל נראות כמו רוב היום, ואם רוצים אפשר לקבל דלי של מים חמים למקלחת. (לא שבגואה היו מים חמים זורמים, פשוט לא היה צריך את זה...) מזג האויר השתפר מאז שהגענו, אבל היתושים עדיין בכמויות (שום דבר לא עוזר, אני מתמרחת כל ערב במשחה הודית שאמורה להיות הכי חזקה בשוק וגם בספריי, ועדיין אוכלים אותי בלי כוסברה). מחר אני מקווה לשכור טוסטוס (אמא לא להתעלף) ולנסוע לאגם ולמקדש הקופים. מקווה שאצליח להשתלט על זה, אומרים שזה ממש קל ואין כאן כמעט תנועה אז זה לא אמור להיות נורא מסוכן...ן
אה. חוצמזה ביום הראשון שלי כאן בחיפושיי אחרי מסעדה צמחונית הגעתי למסעדונת של זוג זקנים הודים חמודים שמבשלים בבית שלהם על מדורה (הוא הסביר לי שהוא לא אוהב לבשל על גז כי הוא שונא את הריח והכי טוב כמו פעם...)ולא ברור לי למי היתה חוויה תרבותית יותר מרגשת - לי או להם. כל מיני עוברים ושבים נכנסו לצפות בי אוכלת, מה שהיה יכול להיות מחזה משעשע,אילו רק היה חשמל... כי הכל היה ממש חריף ודי דמעתי שם.
בינתיים מצאתי ג'רמן בייקרי צמחוני שבו אוכלים כל הדוסים אז לא נראה שאצטרך לחזור לשם (נראה לי שהבטן שלי קצת מחתה...)
למי שתוהה מה המשך התכניות שלי - גם אני תוהה.. אמשיך מפה דרומה - לא ברור מתי אבל מתישהו השבוע לבנגלור ומשם או ישר לקודאיקנל או שאשאר איזה יום יומיים בבנגלור ו/או במאיסור(ואזכה לשבת הראשונה שלי בלי בית יהודי...). מי שכל השמות האלה אומרים לו משהו מוזמן לעוץ לי עצות (אני לא מתחייבת לקבל אותן כמובן) ן
טוב, נראה לי שזה הכל להפעם, למרות שבטח אני אזכר במיליון דברים ששכחתי איך שאני אצא מפה, אבל יאללה.
תהיו טובים
אלירז

ok. lets try this in english too....
so Arambol was fun, we had a bungalo right on the beach which was fun but the sand everywhere kinda got on my nerves eventually... i went to a few yoga classes, which is something i hope to be doing more on this trip. o and we saw dolphins!! that was pretty cool. i also ook a walk to a banyan tree - a huge tree with air-roots, where a Bab lives. there was an indian couple waklking there with me and they prayed there and the woman sang beautiifully. on wednesday i left arambol and also said goodbye to Rochale and Sara with whiom i traveled, and continued, on my own, to Hampi. it is really beautiful and quiet, lots of israeli tourists still, but much less than in Goa. there are beautiful rice fields here, and temples, and to get to the guest house area you have to cross the river in a boat. i'm sharing a room with an Israeli girl who spotted me on the sleeper bus here.
well, sorry that once again im neglecting you my english readers and writing a disgracefully short english version, just so you know im alive and rolling...
im not quite sure where im going from here, but i'll know soon...
shavua tov
Eliraz

לא שותה חשיש וגם: אוסף כלי תחבורה...

טוב, אני עדיין בגואה, הפעם בארמבול שהיע עיירה יותר גדולה, עם הרבה יותר תיירים, המון יותר ישראלים - מרביתם סטלנים. רואים לפי כלי העישון שמוכרים בחנויות ברחוב, אבל כפי שמעידה הכותרת(וכפי שאי מקווה שכולכם יודעים...) זה לא הקטע שלי... יש פה את שמעון מלך הפלאפל והקפה של מזל וכל מיני ישראליאדות כאלה, אבל כנראה שמספיקים שבועיים מחוץ לבית כדי שזה ישעשע אותי... חוצמזה שבגלל שכולם פה תיירים ממש קשה למצוא מקומות צמחוניים אז אלה כרגע העיקריים... בנוסף גם לא כל כך התרגלתי לטעמים ההודיים עדיין, כל הכוסברה והכמון והקארי האלה, אז קצת פיתה עם שוקולד (או סביח) זה נחמד לפעמים...ו
היום נסענו מפה לשוק בעיירה קרובה שנקראת אנג'ונה. זה אמור להיות שוק ממש מגניב אבל אנחנו נחתנו על החלק הכי תיירותי שלו אז איבדתי את זה די מהר וברחנו חזרה. בחזרה ניסינו לחזור בריקשה (מין מונית שהיא אופנוע קצת מורחב עם גג) אבל היינו שלוש בחורות לא קטנות בלשון המעטה וגם ציוד של אחת מהן והריקשה נתקעה! באמצע שומקום! בסוף הוא הצליח להתניע מחדש ולהגיע לאיזו עיירה שאפילו את שמה אני לא יודעת, אבל לא ממש רצה לעזור לנו למצוא מונית ואנחנו לא ממזש רצינו לשלם לו על זה שלא רק שלא הביא אותנו ליעדנו, גם הרחיק אותנו למקום שגלגל מונית אינו דורך בו... בסוף הגיע אוטובוס, הנהג סירב לקחת ממני את הכסף שכן הצעתי לו (או מאה חמישים רופי או כלום. הצעתי חמישים על עגמת הנפש אבל לא בכבוד שלו...) ועלינו על האוטובוס (8 רופי לאחת)אוטובוס מקומי, בעמידה, זה כמו לקחת את קו 18 בשעות העומס, רק שליש הגודל עם אותו מספר אנשים, וכולם מטפסים עליך כדי לצאת. חוויות. יירטתי עוד ישראלית על האוטובוס שירדה בתחנה שלנו, וחלקה איתנו מונית עד החוף
(היו איתנו שני תיקים כבדים) - הפעם המונית היתה פתוחה מאחורה כמו משאית בקר וכולנו פשוט נזרקנו בפנים... בכל אופן הנה אנחנו חזרה במקום יישוב. אה והכי חשוב - יש סיכוי סביר שאותה ישראלית - חן - תמשיך איתי מפה להמפי בשבוע הבא. חוץ מכל זה גם ארמבול היא פשוט עיירת חוף, כאמור קצת יותר גדולה ועמוסה, אבל הגענו רק אתמול אז עוד לא היינו בים. אבל יש לנו עוד כמה ימים לזה... אה. וכמובן - יש פה בית יהודי ממש נחמד, אתמול בהדלקת נר אחרון של חנוכה היו ה-מ-ו-ן אנשים, והזוג שם ממש חברותי ומצחיק, וגם מוסיקלי... ו
נראה לי שזהו.
תמשיכו לכתוב ולהגיב, גם אם אני לא עונה - זה ממש משמח (ואני אשתדל לענות...)ן
אושר לכולם
אלירז
אה, ופגשתי לראשונה מישהי שאני מכירה עוד מהארץ! אם מישהו בכלל סופר כאלה... וו

hi everyone!
this time its english...
so to make a long story short, my first few days in in mumbai were awful... now im in Goa, in a beach called palolem (pronounced: palole) and its great!
i've had the best train ride, with my british friend Sara, whom i met in bombay, and 2 other british girls, and luckily the other 2 people in our set of 6 sleeping places were also tourists - a hilarious british guy named paul and his australian girlfreind. so we had a gfreat time on the 12 houre train ride, although thre's very little space in those sleeper trains, but iu slept pretty well.
now we're in palolem, as i said, its great, we practically do nothing, seat on the beach, eat coconut and pineapple and read. its not as boring as it sounds... its chanuka so i go every night to the jewish house to light candles (i took sara with me the first night we got here even though she's not jewish...) its a Breslev couple with 3 little kids, very interesting... i spent a long time there today and last night, met a lot of Israelis, and even got to fry Sufganiyot b4 shabbat...
next week i'll probably go to Arambol for a little - tyhat's another beach town some 3 houres north from here.
i think thats it for now, its short so i can try upload some photos...
b good
Eliraz

כל ההתחלות קשות, אבל זאת הכי!ן

sorry no english this time... no patience and its late... practice you hebrew!
טוב, אני בהודו.
(ואין לי כוח לערוך את זה עכשיו אז יהיה ככה, קצת בזרם התודעה...)
מכירים את כל הסיפורים על אלה שיצאו משדה התעופה ומיד רצו לחזור הביתה? אז זה כמעט קרה לי... היה לי בוקר איום ונורא ובאמתרציתי לחזור הביתה! אבל בסוף זה עבר. כל זאת ועוד - לפניכם...
בשדה התעופה בארץ זיהה אותי בחור שערב קודם השכיר דירה לחבריי מירי וקובי, הם עלו על העובדה שאנחנו על אותה טיסה. שיחקנו בהימורים על מי ממשיך איתנו עד בומביי, אחרי העצירה של חמש שעות באיסטנבול. שם איבדתי את אותו יורם אבל אחד ההימורים שלי התגלה כנכון ונטפלתי לישראלי אחר - אודי שהתכתב איתי דרך אתר למטייל. שניהם היו די מעופפים ועם פחות עצות מלי, מה שיתברר בהמשך כלא משנה בכלל... בכל אופן אודי ואני ישנו על ספסלים בשדה"ת באיסטנבול ואח"כ קראנו ואז יורם מצא אותנו וחיכינו שלושתנו, משום מה אי אפשר לחכות ממש ליד השער של הטיסה, אז כל פעם חיכינו ליד שערים של טיסות אחרות וזה היה ממש מצחיק. חלק מהזמן היינו מוקפים בכלמיני אפגנים ואסיאתים ממש משונים. (זה היה פחות מצחיק כשהאחרים הלכו לעשן ונשארתי לבד...)בכל אופן כשכבר יכולנו לשבת ליד השער שלנו ולראות מי איתנו על הטיסה גילינו שאנחנו שלושת התרמילאים הישראלים היחידים על הטיסה! די מפתיע, וגם מזעזע בהתחשב בזה שהשניים האחרים גילו ששניהם מתכננים להמשיך לטיסה לגואה ישר משדה"ת ואילו אני תכננתי להיכנס לעיר לאיזה יום יומיים. ייקטתי שתי בנות שנראו מטיילות יחד ושאלתי אותן-הצעתי להן לחלוק מונית כשנגיע למומבאי. הן היו גרמניות ואחת מהן - מריה היתה חייכנית והסכימה אז קצת נרגעתי.
המטוס מאיסטנבול לבומביי היה קטן, ישן וצפוף, ולידי ישב הודי צעיר ושמן מאוד, שהיה מעט נרגן אחרי שהזזתי אותו מהמקום שלי. במושב מעבר למעבר ישבו מהנדסת מזון טורקיה צעירה ומטייל גרמני ששתה יותר מדי ושיש לי הרגשה שעוד יצוץ לי איפשהו . אה. והאוכל הכשר היה א-י-ו-ם ו-נ-ו-ר-א. עכשיו אתם אומרים "ברור, אוכל כשר בטיסות הוא תמיד איום ונורא" אבל זה היה איום במיוחד! היה בו קופסת שימורים מחוממת של טונה וירקות. ועוד משהו שלא הבנתי מהו כי זה היה בצרפתית (מה שלא גרם לו להיראות, להריח או לטעום יותר טוב...) בכל אופן, הגענו לבומביי בסוף. בתורים השונים עוד עמדתי עם הישראלים, שכמובן מצאו זה את זה והכרחתי אותם לחכות איתי לגרמניות ולוודא שהן לא מבריזות לי. הן היו מעט אנטיפתיות בהתחשב בזה שאני ניהלתי את הזמנת המונית (תשלום מראש- טופס- שוטר- נהג מונית- שני פורטרים שדורשים טיפ במטבעות זרים) ואז כולם נעלמו והשאירו אותנו לבד במכונית והן התחילו להילחץ. ואז הנהג הגיע ואני התחלתי להילחץ. רבות כבר נכתב על הנהיגה בהודו, בואו רק נסכם ונאמר שזה גורם לישראל להיראות כמו שוויץ.
הגרמניות כילו תושיה והודיעו לנהג שיש לנו מקומות מוזמנים בגסט האוס מסוים (מה שלא היה נכון כמובן אבל היה אמור לפטור אותנו מהצקות והגעה למקומות שהנהג רוצה...) בכל אופן מצאנו את עצמנו מדדות בין גסטהאוסים שונים שכולם בקומות שלישית-רביעית, וכמעט התעלפתי מהטיפוסים עם התיק. בסוף כשכבר התעייפנו לגמרי שכרנו חדרים בלי מיזוג ובליח מקלחת צמודה בגסט האוס העונה לשם אל חיג'אז, וכולכם יכולים רק לשער איך הרגשתי כשהייתי צריכה להציג שם דרכון...
קשה לכם לדמיים את זה שם בדצמבר, אבל כאן חם ולח מנשוא, והייתי זקוקה נואשות למקלחת. מי שהיה פה יודע מה זה אומר למי שלא אומר שתי מלים: דלי ונטלה. את השאר תדמיינו.
ניסיתי לישון במחנק, הצלחתי לכמעט שעתיים ואז קמתי לחפש את בית חב"ד בתקווה למצוא אל מי לחבור. למרות שהיתה לי כתובת מדוייקת ביותר והמקום נמצא מרחק חמש דקות הליכה לקח לי כמעט שעה למצוא כי אף אחד לא ידע איפה זה. בסוף מצאתי והמקום היה נטוש! אבל היה שלט שיש אינטרנט חינם למעלה אז עליתי וכתבתי למשפחה שאני בחיים אבל לא הרבה מעבר לזה כי הייתי בייאוש די משמעותי ורציתי הביתה...
יצויין שעד עכשיו אני לא בטוחה שזה לא תופעות לוואי של הכדורים נגד מלריה...
בכל אופן בעצתה של רבקי הרבנית הלכתי לי לשער הודו, אבל לא היתה לי סבלנות ורק רציתי לעוף מפה. חיפשתי את הגסט האוס של צבא הישע(!) שם אמרה לי רבקי שיש בחורה דתיה מאוסטרליה שנוסעת היום לגואה ואולי אוכל להצטרף אליה. בעודע משוטטת יירט אותי איזה בחור ישראלי שחיפש גם הוא את המקום וחיפשנו יחד. הוא חיפש מקום לשכן בו את אבא שלו שמגיע מחר, והמקום לא התאים לו אבל אני החלטתי לעבור כי יש שם חדר אחד שבו ישנות המון בנות (שישנו אמנם, למרות שכבר היה צהריים). אני יודעת שזה לא נשמע מפתה אחרי שהיה לי חדר לבד, אבל אולי כבר הבנתם שמצבי היה לא משהו... בכל אופן החלטתי לחזור להביא את החפצים שלי והתברברתי שעות בלי למצוא את הגסט האוס שלי... הייתי כבר באפיסת כוחות ורעב אבל לא הצלחתי לגייס מספיק יוזמה למצוא משהו לאכול, מזל שאותו ישראלי מקודם, ירון, יחד עם בחורה בשם מורן שנתקלנו בה אספו אותי ולקחו אותי לאכול קצת אורז. מאח"כ הם ליוו אותי עד לגסטהאוס אחרי שסיפרתי להם על נטיות ההתברברות שפיתחתי ולאור מצבי העגום (אפילו הגרמניות שבהן נתקלתי שוב מתחת לגסט האוס הקודם נראו מרחמות עליי...)
ובכן בדורמיטורי של צבאר הישע אכן נמצאה ישועתי, בצורת בחורה אוסטרלית דוסית ומעט הזויה בשם רוחלה, ובחורה בריטית בשם שרה, גבוהה כמוני ורחבה פי שניים עם צמות סגולות ולב מזהב. לרוחלה כבר היה כרטיס רכבת דרומה לגואה להערב אבל קבענו לאכול יחד בבית חבד(קיוויתי למצוא כאן עוד ישראלים אבל התבדיתי...) ובינתיים יצאתי עם שרה לקנות כרטיס רכבת. בדרך עצרנו באיזה מקום שבו ישבו חברה שלה עם עוד חברה שנחתה היום (הי, בעצם גם אני נחתתי היום!) ושתיהן התגלו כחמודות להפליא. בקיצור, ארבעתנו - קלייר, כריס, שרה ואנוכי עלינו על מונית לתחנת הרכבת שם עמדנו בתור מלא הודים עד ששאלתי והתברר שאנחנו אמורות להיות בצד השני של הרחוב, ושוב עמדנו בתור עם המון הודים ואף תייר, עד שהתברר שאנחנו אמורות להיות בקומה מעל (אחרי שכולם סיימו לבהות בנו הם נזכרו להגיד לנו את זה...) ובסוף הצלחנו לרכוש כרטיס לגואה למחר בלילה.
אז זהו.
אחר כך עוד טיילנו בעיר קצת, נקלענו להפגנה של עובדי הרכבת ששפכו אחד על השני צבע אדום ופוצצו נפצים ממש מפחידים (תמונות יהיו מתישהו, פה היו אס בי מקריס את המחשב...) והגענו חזרה לגסט האוס, ומחר יום חדש ומלא הרפתקאות. אני משתדלת לא להציק לשרה יותר מדי בשאלות על מה עושים מחר(הנסיעה רק ב11 בלילה) כי זה ברור שהיא לא הטיפוס וגם ככה היא אימצה אותי להפליא, אבל יהיה בסדר...
שלא תתרגלו , לא תמיד זה יהיה כזה ארוך, סתם היום היה לי הרבה מה לפרוק...
אלירז