זהירות קניות

first - a short english addition to the last post. i forgot to tell a funny story about Kerala... so as some or most of you know, my name that my parents gave me can be a little difficult if hebrew is not your native language, therefore i often present myself as just "Eli" to non-hebrew speakers. it all went well untill i got to kerala. in Munnar we took a nice walk/hike around and got to a pre-school, where we went in and spoke to the kids. when they asked me for my good name, i said the short version as i do in India, and they all started laughuing. i didnt take it too badly cause indians often do that when talking to foreigners with no particular reason... next day we went to the waterfalls, and just before you have to go through a house where two women are serving tea. they asked us for our good names (thats the way they say it here in india, btw, "?what is your good name?") and when i said "Eli" they said "Yelli?" i said yeah, (whatever that's as close as i'll get, )and they cracked out laughing. i started suspecting something was off here... so i started questionong them, and with the little bit of englishthey spoke and a lot of hand movements, i learned that "Yelli" in malayalam (kerala's language) meant... RAT! great. so i got back to good old Eliraz, and screw them...
וכעת נעבור לעברית לטובת קוראינו דוברי שפת עבר ולטובתי... ן
אז בג'איפור היינו עוד יום אחד אחרי שכתבתי, סה"כ יומיים,וקיבלתי את מנת הארמונות/מבצרים שחסרה לי מאז הגענו להודו.אה וגם ראיתי פילים לראשונה מאז שאני פה! (בהאמפי הפילה היתה עסוקה כשהגעתי...) חוצמזה גם היו לנו קצת הרפתקאות עם נהגי ריקשה מעצבנים יותר ופחות (אחד מהם ניסה בעקשנות רבנה למכור לנו סמים ) ובסוף נסענו עם אחד ממש חמוד שאפילו נתן להדר לנהוג בריקשה! וגם לי אם כי לא התלהבתי מהעניין והחזרתי את ההגה לידיו די מהר... ולמחרת נסענו לכאן - פושקאר.
ובכן, כל מי שהיה בהודו יודע - מרגע שתגיעו כל המטיילים יגידו לכם - את הקניות תשאירו לפושקאר. אז הנה אנחנו כאן וזה הדבר המרכזי שיש לעשות כאן - קניות... פושקאר כולה בנויה סביב שוק לא גדול אך עמוס בצורה שאי אפשר לדמיין עד שמגיעים לכאן בכל מה שרק חלמתם ולא חלמתם. אפילו אני התבלבלתי והתעייפתי... חוץ מזה יש כאן בית חב"ד מאוד פעיל, מה שהיה מרענן אחרי שבישלנו לעצמנו די הרבה זמן, והם מגישים שתי ארוחות ביום כך שלהדר פתאום יש המון מה לאכול. באשר אלי - אני פחות או יותר בגן עדן. פושקאר היא גם עיר קדושה לכן אסור להכניס אליה בשר! אני יכולה לאכול בכל מקום, אבל ממש כל מקום. בעיקרון אסור גם להכניס ביצים, אבל אם תבקשו בעברית שקשוקה או חביתה או ביצה - יכינו לכם... כן, די ישראליאדה גם כאן, ויש כאן הודים שמדברים עברית. רובם סתם יגידו "שלום" "בוקר טוב" "מה שלומך" או אפילו" צפרא טבא" ו"הלו, מה עם הקניות של המצעים?" אבל יש גם כאלה שממש מדברים וגם מבינים ועונים בעברית די שוטפת. לא ייאמן. וכשמוכר בחנות בגדים הראה לי שמלות ואמרתי לו שבשבילי רק עם שרוולים הוא ענה בעברית "מה, את דתיה?" .חוויות.

מה שאני לא מבינה, זה מי הישראלי האוויל שלימד את ההודים הכי מפוקפקים וחלקלקים (בד"כ אלה שמוכרים שאלים) את המלים "מדהימה" ו"יש לך עיניים יפות/מיוחדות/כד'" תראו לי אותו ואני קושרת אותו לגג מאכל לקופים. חוץ מקניות יש כאן גם אגם קדוש שמרגע שמגיעים יש כל מיני אנשים שנותנים לך פרחים- אסור לקחת! מזל שקראתי היטב את הלונלי פלנט כי אפילו שם מזהירים שאם לוקחים מהם את הפרח חייבים ללכת לאגם ולזרוק אותו למים ואז לשלם להם... יערה, ישראלית שגרה כאן (ויש לה אחלה גסט האוס עם מסעדה- הקואלה)הסבירה לי שהם יעשו טקס ואז יגידו לשלם כמה שאת רוצה - 100 דולר, 100 יורו וכו'... י
ויש את החייטים. מאז שהגעתי להודו אם לא קודם אומרים לי שבפושקאר יש חייטים ואפשר להזמין מה שרוצים, שזה נחמד. גם בהמפי היה חייט והוא עשה לי כמה דברים שהייתי צריכה (לא יותר כי לא רציתי לסחוב וכי השארתי הכל לפושקאר...) אז הגעתי לפה והתחלתי לחפש - לא שקשה למצוא, פשוט יש כל כך הרבה ואיך בכלל מחליטים אל מי ללכת? בסוף אחרי סקר קצר מצאתי את החנות שהיו בה בדים הכי מערביים והיא נראית כמו שלוש חנויות מחוברות. דיברתי עם הבחור, ואחרי שהסתובבתי שעה בחנות והשוויתי בדים והסברתי לו מה אני רוצה הוא אמר לי לבוא מחר כי רק אז החייט שלו יהיה ואז הם יקחו אותי למפעל (!) לבחור בדים. אה. כאילו שזה לא מה שעשיתי עכשיו שעה. לא נורא, חזרתי למחרת, והוא לקח אותי על האופנוע למפעל שנמצא מחוץ לשוק בהמשך העיירה,שש דקות נסיעה. (אם כי זה היה די מפחיד כי ערב קודם בבית חב"ד שמענו בחוץ קול נפץ ויצאנו והסתבר שזו היתה תאונת אופנועים קטלנית. היה די טראומטי.) בכל אופן הגענו למפעל ששוכן בבנין מפואר, ועלינו למעלה, עברנו דרך חדר שבו ארזו בגדים והגענו לאולם ענק מלא מקיר לקיר בבדי כותנה. מאות הדפסים, כל הדפס מגיע בחמישה שילובי צבעים אפשריים. התבלבלתי שם איזה שעה ובסוף הצלחתי להחליט על בדים לשמלה וחצאית. וגם גיליתי שהבחור מהחנות עיוור צבעים... אז ירדנו למטה אל המאסטר לקחת מידות. חיכיתי להם המון זמן בעוד אולם שהיו בו גברים ישובים אל מכונות תפירה מקיר אל קיר (יש תמונה בפיקאסה), ואז הבחור מהחנות אמר "בואי נעלה". אז עלינו. הפעם אל אולם נוסף, קטן יותר, הפעם מלא מקיר אל קיר בבדי לייקרה. וחייט אחר בא לקחת את המידות שלי! אמרתי לבחור - רגע, יש לך צוות שונה לכותנה וללייקרה? והוא ענה בוודאי, מאסטר שונה, מכונות שונות, צוות שונה. לא יאומן. אז אחר כך חזרנו למטה אל חייט הכותנה וגם הוא מדד אותי, ושניהם השתעשעו מזה שידעתי להסביר להם בדיוק מה רציתי ולצייר להם פנסים (אם לא הבנתם לא חשוב) ובהמשך השבוע זכיתי להכיר גם את המאסטר של המשי (הבאתי מג'איפורסארי ממשי כדי להשתמש בבד...)ולזכות שהם יצחקו עליי כי אני מסתובבת עם מטר בתיק (כדי להמיר מסנטימטר לאינצ' ובחזרה...) ובאופן כללי לשקול מחדש את אפשרויות התעסוקה שלי בחיים... הזהרתי אותו שאני עלולה גם לעבור לגור במפעל שלו... הם מייצרים שם לחנויות בכל העולם כולל העין השלישית וחנויות פלצניות בלונדון (אולי הם יגנבו לי עיצובים, מי יודע...)ן
הממ... מה עוד קורה פה? קר למדיי, אנחנו משום מה לא הצלחתי לישון מאז שהגענו, עד הלילה שדוקה ישנתי הרבה, והכל מתחיל פה מאוחר בבוקר אז זה לא שיש מה לעשות עם בוקר שמתחיל בשש וחצי... אפילו ליוגה קר מדי... ו
נראה לי שזהו, כאמור יש פה בית חב"ד ויש להם ילדים ממש חמודים (העונים, לשמות, מנדי, חיה, גאולה, יעקב ומשיח...) והיה סדר טו בשבט דוקא המוני, אה ומשום מה חוץ מישראלים יש פה טונות תיירים אסיאתים, אני אפילו לא יודעת מי מהם קוריאנים מי יפנים ומי סינים, נראה לי שבגסט האוס שלנו יש יפנים, ואתמול אחד מהם שר ממש בקול רם ממש מוקדם בבוקר... י
טוב, נראה לי שזהו להפעם, זה מתחיל להיות מבולגן.
שמחה ואושר לכולם - וכמו שזלדה (הרבנית בבית חב"ד) מברכת - חלומות חסידיים.
אה, ותחזרו להגיב, מה קרה לכם? (אז מה אם נגמרה השביתה...!) ן
וברגעים אלה ממש התמונות שלי עושות את דרכן לפיקאסה: ן
http://picasaweb.google.co.uk/elirazshor/KodaiMunnarandRajastan

i survived a 45 hour train ride!

hi everyone !
to those of you who only follow the english posts - the usual apology, im not gonna summarize all the hebrew ones, just continue from the last one... so after buying a lot of tea we left Munnar, and took a local bus to Kochi (formerly known as Cochin). it was a relatively painless 5 hour drive, in the end of which we got to Ernakulam which ios the big (huge) city next to kochi. we took a LONG rikshaw drive to fort kochi where we found a very nics home-stay guest house (home-stay meaning wew had a kitchen to use!) thanks to a couple of French women we just stopped on thew street and they were sweet enough to just hop on the rikshaw and take us there...
we spent a lot of time cooking for shabbat, but we also went on a backwaters trip - thats where you ride a boat in the streams of Kerala (thats the state where kochi is and where they use backwaters), very peaceful and you see all the people that work there - building and moving their materials in boats or making ropes from coconut fiber. it was truly beautiful.
later that day Hadar and IU took the ferry to Ernakulam (much shorter and also 2.5 rupees instead of 170...) which had separate lines for men and women and also separate sitting... we had to go get our train tickets, and took our time to wonder around the city. we found a supermarket, and alos a crazy huge indian clothing shop where i found that every sleeveless to had the material for adding sleeves attatched to it! geniou indians. :-)
on Friday we mainly cooked, and thats when the two Chabadnikim from Vata kanakl joined us. they took a room in a house next door and we shared the food. we also walked together to the synagogue, which took a long time and was pretty nerve wrecking cause everyone gave us confusing instruction, but we made it eventually, and 1 of the remaining 14 jews of kochi told us a bit about the place and showed us their toras. we also passed by a house of one of the old ladies who was very happy to have us and tell us about herself, although it was pretty sad for she is so lonely.
friday night dinner was pretty biug, cause we were joined by Nadav and Reut a couple we met in vata, and after it a group of 4 or 5 tother Israelis popped by, which made the lady of thee hose quite mad and got us in trouble... it was the Chabadnikim's guest house and when we went there the next day to eatr she litteraly kicked us out... very unpleasent. never mind.
Yael left us that night and on sundayu Hadar and i left for Rajastan. it was almost impossible to find shops that were open on a sunday in fort kochi (i foprgot to mention Kerala is a very christian area. and also has a stron comunist party... no connection...) but on the other side (after surviving 2 rikshaws and the ferry with all the bags...) there were a lot. i stocked for the big hunger, o thats after making a whole lot of chapaties in the morning for Hadar who doesnt eat out...
we found our train and coach rather easily and settled, for me it was an upgradfe cause we took and air conditioned car unlike my way from mumbai to goa, but Hadar got the shock of her life on the first few minutes... i only didnt remember there were cockroaches... eaw. there was one other cute Israeli couple in our car, and menachem and sneior, the chabadnikim were on the next one, so we had some company other than the 2 indians in our cabin that did not speak any english... there was also a nice family in the next cabin that did speak english. so the train ride went by pretty quickly, we read, slept, talked, played cards, and hadar and the guys even cooked on the electrical stove cause their coach had electricity, o, and on the 2nd evening we watched a movie on shneior's laptop, about catching adoplph eichman. how random is that... one part was pretty stressful when the 2 guys went of the train to LITBOL (dip in a natural water source which in chabad is appearently custum to do every day) and didnt show up when the train moved 2 minutes later. hadar got really scared and her and evyatar - the guy on our coach went to get their stuff. we held their phones for a while and thought of possibnle solutions but they didnt call. so we called chabad in pune (i had the no.) and asked for the no. of chabad in Pushkar - where they were headed - to tell them and have them take the stuff. and as we finished explaining , they showed up back on the train... apparently they ran and jumped on anoother part of the train and couldnt move in it all the way back so on the next stop they went off and back on the right coach...
other than that the ride was quite peaceful, and eventually we got to Jaipur in Rajastan. i forgot to mention the horribly hot and humid weather in Kochi, and in Rajastan it is nice and dry, a bit chilly at night but not as bad as kodaikanal (or as Jerusalem, as i hear now...).

so now we are in Jaipur, the pink city, which is not really that pink, more like brick red... today we took a walk around it andf it is very lively and fun. although tiring, cause it makes you shop a lot...
o!~ and last night we went to see a bolywood movie!! it was in a crazy fancy cinema, we watched Halla Bol, which is a drama with not enough singing and dancing... it was so funny watching a movie an a language you dont understand and the plot is so bizarre that you cant even figure it out... but there was a really nice indian-canadian guy named ricky who helped us a little with that...
i think thats it for now, in 2 days we're going to Pushkar where i m hoping to upload more photos, hope i dont remember a zillion things i forgot as soon as im done here...
keep well and keep in touch
Eliraz

טוב אני כותבת היום דרך אתר גייט טו הום כי אין פה באמת מקלדת בעברית, אז אני מקווה ששום דבר לא יפול פה... אני כרגע במונאר, עיירה קטנה וחביבה מוקפת שדות תה מהממים, ומטעי הל ושאר תבלינים. מאז העדכון האחרון עברו הרבה תהפוכות על החבורה שלנו בואטה קנאל, הצטרפו אלינו כל מיני אנשים - מעבר לשישה שהגענו מהמפי, שכנים לגסט האוס וכד', המשכנו לבשל ולהתרועע יחד והיה ממש מעניין אם כי מאתגר לפעמים להתנייע בחבורה כל כך גדולה... ואטה וקודאי יפהפיות ויושבות ממש מעל העננים, מדי פעם הם עטולים להגיד שלום ומכסים את כל הכפר... זה מאוד נחמד חוץ מזה שנהייתי ממש חולה למשך כמה ימים (הנה יתרון של החבורה הגדולה - עדיין היה מי שיבשל וכך לא גוועתי גם ברעב...) היה ממש ממש קר והיו גם יומיים של גשם זלעפות, אחד מהם היה שבת, מה שהקשה על החיים. בהקשר של שבת היו לי בהודו כמה תרגילים מעניינים. השבוע זה היה תרגיל בחושך. חלק מההווי בואטה הוא הפסקות חשמל לא צפויות, ואחת מהן היתה בערב שבת. חושך שאפשר ממש למשש. הייתי צריכה לרדת לחדר שלי, לפתוח אותו ולהתארגן לשינה בלי לראוות כלום, אבל ממש כלום. כמובן שברגע שהצלחתי סופסוף בעמל רב למצוא את הפיג'מה וכל השמיכות שלי ולהיכנס לישון - חזר החשמל ונדלקו לי זרקורים בעיניים... בכל אופן במוצ"ש עזבתי את ואטה - כאן המקום להודות לתום ובעיקר בעיקר לאהרון על העזרה - היה בהחלט מאתגר להיחלץ עם כל התיקים בחושך, קור וגשם... לאחר מסע לא קל אל מחוץ לכפר מצאנו ג'יפ שלקח אותי לקידאיקנאל - העיר הקרובה, שם הצטרפתי אל יעל והדר - שתי בחורות דתיות מתוקות שפגשתי בהמפי ושוב בקודאי. אחרישכל הבנות בחבורה שינו את תכנתיוהן בערך שבעת אלפים פעם בשבוע שלפני, התכנית היתה ששלושתנו ניסע למונאר ביום א' בבוקר. הגענו לסוכנות הנסיעות ולשמחתנו התבשרנו שיש אוטובוס תיירים למונאר בשתיים בצהריים- כלומר שלא נצטרך לנסוע בשלושה או ארבעה אוטובוסים מקומיים - שהם חוויה בפני עצמה בהודו (ע"ע גואה).

. התפנינו, אם כן לאכול ארוחת צהריים על הדשא בנחת. יצאנו באחת כשי להספיק לעשות סידורים בעיר, וכשהגענו להשאיר את התיקים בסוכנות הנסיעות הם אמרו שהם מוכנים ושניסע מיד לסוכנות אחרתץ. תהינו מה פירוש מוכנים, אבל נסענו, ושם גילינו שאוטובוס התיירים שלנו הוא ל אחר מאשר מכונית טאטא בגודל פיאט פונטו... זה אחרי שכששאלתי, הסוכן אמר לי שיש עוד 20 איש חוץ מאיתנו על האוטובוס... אז א שהוא התמלא או שהוא מעולם לא היה קיים, אבל אנחנו זכינו לנסיעה מפנקת (יחסית להודו...) ברכב פרטי, עם עצירות מתי שרצינו (להקיא במקרה של יעל, לשתות קוקוס במקרה של הנהג שלנו...) והמון חלונות לראות דרכם את הנוף עוצר הנשימה, רק אני והמוסיקה שלי(ויעל והדר הישנות). הגענו למונאר במהירות בזק - כארבע או חמש שעות, והתחלנו לחפש גסט האוס, מה שהיה מעט מאתגר בהתחשב בנהג הריקשה שלנו "אין שום מקום פנוי בעיר, רק כאן אצל דודה שלי בחדר טחוב מרחק חצי שעת הליכה מהעיר".בכל אופן, בסוף מצאנו, ממש מאחורי השוק שהוא שוק חביב ונחמד ביותר. היום יצאנו לטיול באיזור, בין מטעי התה, ניסינו להגיע למפלים אבל קוטף תה אחד עצר אותנו ולא נתן לנו להמשיך בשביל, אבל למזלנו הצלחנו לתפוס טרמפ ממש עד העיר עם שני הודים חביבים (הודי ונפאלי ליתר דיוק) שלא ממש הצלחנו להבין מה מעשיהם ומאיפה הם טאבל הם היו ממש נחמדים ולקחו אותנו... מחרתיים נמשיך מכאן לקוצ'ין ועד אז - היו שלום ותמשיכו להגיב!! והתמונות שלי עוברות דירה מהיום:

http://picasaweb.google.co.uk/elirazshor/HampiAndKodaikanal

(אין על גוגל)