pre-trek post

Ok. So where have I stopped last? Varanasi. Sunday I spent most of the day with Gabriele, a red headed Italian carpenter I met in my friends’ guesthouse. We went to Sarnat, which is the place where Buddha delivered his first sermon. O. we went there by local bus, which was an experience on its own, and I felt as though I haven’t done it in a while… anyway – sarnat. There is a nice archeological museum there (Indian standards…) and some ruins and an impressive Stupa, and Gabriele and I had some interesting conversations about religions sitting in the grass between the ruins, but what was most interesting for me were the temples around – active Buddhist temples, that really made it feel like the Jerusalem of India… a lot of Pilgrims, and interesting, impressive golden and other Buddha statues.
The next day I started my way to Nepal, and what a way that was!
I had bought my ticket together with an Israeli couple from another guesthouse – Shiran and Aviad. Thay didn’t want to leave very early in the morning, but also didn’t want to squeeze 3 people in a rickshaw, so I was on my own in the morning (I was actually on my own since sun\day morning, Yael and Yasmine left, I didn’t mention….). I got to the place, stood in line, registered (first time I actually had to do it since I got to India…), and was sent to siat and wait and have breakfast that was included in the ticket – believe it or not… we were supposed to ride the bus from 8:30 in the morning till around 5 pm, then cross the borer to Nepal, sleep in a guest house near the border, then drive another day to Pokhara.
Nice plan.
While waiting I met a nice Irish couple, and other than us there was a group of 10 Spanish, around 10 Japanese (or at least some of them were, some might have been other Asians…), one nervous Rumanian guy, one WEIRD African American man, an older man of unknown origin, another European couple which will become my friends only the next day, and a Dutch guy. O, and Aviad and Shiran who showed up a5 minuteds before departure. Obviously there were not enough seats for everyone, and on top of that two s\eats were broken. And the seat numbers on the tickets meant nothing. But somehow we started driving. After 45 minutes we stopped for half an hour to fix the broken seats. Then we drove again. The day went by, the Dutch guy next to me, Steven, was very nice and interesting, he had traveled Iran, Syria, Jordan, Israel, Egypt and Turkey before he got to India (Iranians are apparently very hospitable and food in Syria is amazing, he reports…). 5 oclock came went by, that’s normal in India, but then came 6,7,8,9, an at 11 pm we got to the borer… luckily I was luckily I was first in line, so I got to the guest house more or less first (with the Irish couple). The guesthouse was nothing to write home about, but I will anyway… it had a changing no. Of beds in each room, in which we were put randomly. I was given a room and they seem to have forgot about me so I prepared to go to bed. Just as I was finally in and turned the lights off someone knocked on the door… they put the European couple with me – Joanna is from Poland and Kuba is from the Czech republic, but they live in England. First thing they (or more like it Joanna) did when they got in was making fun of me for being the only one who slept the whole way and yet I am the first to go to bed…so I laughed and then went out with them to have a very late dinner at the restaurant on the roof. (or whatever that was cause the rooms were the sane level…). The next day we departed at 6:30 in the morning. The bus this time was even smaller, and it served as a local bus as well, meaning Nepali people kept coming up and down. O, did I mention Steven, who was sitting next to me is over 2 meters tall? So he is… in Nepoal they have that creative way to put a board between the 2 rows of chairs, an squeeze 2 nepalis on it as a seat. So Joanna, kuba, steven and I were in the back seat with a changing local, stubbornly refusing the ongoing attempts of adding a 6th person to the seat…
This ride was not as long as the other one, but it was so much more painful!
We stopped a lot, but on most stopped we were too lazy to get off cause it was such a mission to climb out, one one of them Kuba was brave and bought us some local snack and passed it5 through the window, and on another I had a nice Welcome to Nepal, ny a little boy, not older than 9, who was running his parents shop, helping me with what I needed AND explaining me slowly how to work out my change between Nepali and Indian Rupees! (In Nepal most places accept Indian rupees but give you change in Nepali. Very confusing…) the rest was much less cheerful. The reads were horrible and bumpy and I kept falling in and out of my sleep. And my stomach started hurting which is very much unlike me.
We finally got to Pokhara, and I went, with Aviad and shiran (somehow with them again…the other 3 filled a cab) to find a guesthouse. We found an actual hotel, with carpets (!) and a TV(!!) and toilet paper in the bathroom (!!!!!!!) for less than I paid for the cheapest single room in India, so we took it. Then I found out I had my first diarrhea on the trip… well, I guess everyone has to go through it…
The next few days I was mainly recovering, looking dfor more Israelis, hoping to find some trek-mates, and stocking up on winter/trekking gear. Pokhara is the capital of what we call “The North Fake” - all kinds of (CHEAP) trekking equipment in different levels of imitation…
So now im all geared up but no trace of an Israeli. Until yesterday, when I simultaneously got a note from one girl (I left a message at a travel agency) and met some guys, some of which I’ve met in Pushkar before, and one of them – whom I haven’t im going to trek with starting Sunday morning…
So my plans have changed a bit, Shlomi kid of scared me that the around annapurna is gonna be a lot of days of walking in the snow, but also I figured out that im gonna be too pressed in time before Purim If I do it, so I decided to join his plan and do the Annapurna base camp and the poonhill, which will take us probably 10-12 days. There’s another guy joining us, named Udi, whom I haven’t met yet.
This morning I rented Bicycle (pink, with a basket…) and went to get a trek permit, which was such a nice drive by the lake, I was so happy im gonna have time to come back to pokhara and do a day of that…
And here I am. So I have to run prepare for Shabbat abnd get foo for the trek,
Miss me for 2 weeks!
:-)
Eliraz

ורנאסי

טוב, שוב עבר הרבה זמן ועשיתי המון דברים, נראה אם אצליח לזכור הכל... אז טיול הגמלים היה כיף ומשעשע, קצת מזכיר את הצד שלנו בכדוה"א וקצת גרם לי להרגיש כמו החניכים האמריקאים שלי מהקיץ... בעיקר כשהגמל שלי נתקע בפוזיצית עלייה וגרם לי להשמיע קולות ממש משונים. היינו 12 איש (לא כולל ההודים שהובילו את הגמלים וכולנו קראנו להם כל הזמן בדווים...)10 ישראלים ושני שוויצרים, 8 בנות וארבעה בנים. הטיול היה יומיים אל תוך המדבר, והיה מעניין לרכב על גמל הרבה שעות ברצף בתוך הכלום, רק עם המחשבות של עצמי, די דומה למדיטציה. השתמשתי בטכניקות של מדיטציה שלמדתי מאחרים גם כדי לנסות להתגבר על הכאב הכרוך ברכיבה כזו על גמל, (להתרכז בכאב כדי להתעלם ממנו)מה שהיה חוויה בפני עצמה... בערב הגענו לדיונות חול יפהפיות וראינו שקיעה נהדרת, ובלילה, אני חייבת לציין,היה הרבה פחות קר ממה שציפיתי, לראשונה מאז הגעתי לראג'סטן... (לא שלא היה קר, פשוט ציפיתי לקפוא לגמרי, ובבוקר עדיין הרגשתי אפילו את אצבעות הרגליים שלי, מה שהיה הפתעה מרעננת...)
אחרי הטיול היו לי עוד יום או יומיים להתאושש בג'איסלמר ולהלחליט מה הלאה, מה שהיה די מסובך, אבל בסוף חזרתי לשבת לפושקאר (פעם רביעית!) כדי לא להסתבך, וכי זה בדרך מזרחה בכל מקרה, והיה ממש כיף, הפתעתי את הדר בבוקר, ולמרבה ההפתעה מצאתי מיד עם מי להמשיך לורנאסי. אחרי שכבר התחלתי להתכונן נפשית לנסיעה לכאן לבד, שמעתי קולות במרפסת לידי, וגיליתי שהשכנות שלי הן יעל ויסמין, שפגשתי בפושקאר שבועיים קודם, ושגם הן מתכננות לעזוב לורנאסי כבר ביום ראשון. אז קנינו יחד כרטיסים לרכבת, ואחרי תלאות לא נוראיות (מפושקאר לאג'מר במונית, מאג'מר לג'איפור באוטובוס דהלוקס - ככה זה כשלא אני קונה את הכרטיסים... :)הנסיעה ברכבת היתה אמורה להימשך כ18 שעות, ושוב הייתי הותיקה בתחום, ליעל ויסמין זו היתה הפעם הראשונה ברכבת. אחרי הנסיעה הגדולה צפונה 18 שעות כבר לא מרגשות אותי... ברכבת היה ממש ממש קר בלילה, לבשתי את כל מה שהיה לי בערך (3 זוגות מככנסיים, 2 זוגות גרביים מפליס שמיכה ושאל) והיה ממש קר. ממש. אה. וההודים בתא שלנו התעקשו להדליק את האור בחמש בבוקר, וכך התעוררתי, לא מהאור כמו מהצעקו של ההודי "נו פרובלם" ומיעל שצעקה עליו בחזרה "פרובלם!פרובלם!" אבל זה היה ממש מצחיק, וחוצמזה שהיה קר מדי להמשיך לישון בכל מקרה. החדשות הטובות הון שבורנאסי עצמה ה ר ב ה פחות קר!

הגענו, כאמור לוראנסי, העיר אולי הכי קדושה בהודו. מצאנו גסט האוס (מפתיע ברמתו, כך גילינו..) ויצאנו לסיור בעיר. ורנאסי שוכנת על גדות הגנגס

אוף! נפל לי החיבור ואבדו לי שתי פסקאות ממש ארוכות... אנסה לשחזר: ורנאסי שוכנת על גדות הגנגס, וידועה בשריפת הגופות האינטנסיבית שבה. כשהגענו ירדנו לטייל על הנהר. אל הגנגס יורדות גהטות - מדרגות שעליהן יש מקדשים, איזורי שריפה ופעילויות מגוונות אחרות, וכמובן המון הודים שמציקים לתיירים לבוא לשוט בסירה ולקנות כל מיני דברים. בצהריים פגשנו במסעדה שבה אכלנו בחור ישראלי בשם איתמר, שהזמין אותנו להצטרף אליו בערב להופעה של מוסיקה הודית, ומאז הצטרף לחבורה באופן די קבוע. ההופעה היתה קצת מאכזבת, היא היתה בחנות שרצתה מאוד שנירשם ללמוד לנגן ושנקנה דיסקים, אבל היה מעניין, אם כי נראה לי שמוסיקה הודית קלאסית זה לא בשבילי... למחרת שלחתי את יסמין ויעל לסבב קניות - אני בעוצר מאז פושקאר - והלכתי לחפש עפיפון... מאז שלא הספקתי להעיף עפיפונים בראג'סטן לא נרגעתי, והגנגס נראה כמו מקום טוב.
איך שירדתי לנהר נפלתי על גהט של שריפת גופות. עצרתי שם קצת כדי לראות וכדי לחשוב למה זה לא כל כך מזעזע כמו שזה נשמע, ונרא לי שזה בגלל שההודגים מתייחסים לזהב בכזה שוויון נפש, שזה לא נראה משונה. יש שם ילדים שמסתובבים כאילו כלום. אפילו הריח לא הפריע לי בהתחילה, אם כי די נמאס אחרי כמה ימים. בענייני העפיפונים הייתי די גראועה, והילדים כל הזמן רצו ממני כסף עלך כל דבר, דוקא הודי מבוגר עמד והסביר לי בסבלנות טכניקות במנשך המון זמן ללא תמורה וגם הזמין אותי לחהצטרף אלךיו ואל חבהרק שלו אחה"צ לצד השני של הנהר להעיף משם, אבל הייתי צרכה ללכת וכבר לא חזרתי אח"כ... במסעדה אחת פגשתי את שרון, אשה שפגשתי בתחנה הראשונה שלי בגואהנ ומאז נפרדו דרכינו, והיה ממש כיף לפגוש אותה שוב, לשמוע מה עבר עליה מאז וגם לספר לה מה עבר עליי ולהבין שזה המון!! ן

בערב ירדנו שוב לנהר. היה חג לכבוד האלה סרסואטי - האלה האחראית על החינוך (יום הסטודנט נוסח הודו, אם תרצו)ובמסגרתו מציבים פסלים מקושטים של האלה ברחבי העיר והילדים רוקדים מסביבם ובערב מובילים את הפסלים בתהלוכה אל הנהר, מעלים אותם על סירות וזורקים אותם לגנגס! כל זה על רקע טקס שאמרו לי שנעשה כל ערב, ובו בחורים לבושים חצאיות מוזהבות וחולצות ארגמן ועושים מין ריקוד מול הנהר עם כלים שונים של אש, וכולם מצלצלים בפעמונים במשך שעות, בעוד האנשים מסביב צופים בהם ומשיטים על הנהר קעריות עלים עם פרחים כתומים ואדומים ונרות דולקים. זה מוזר ויפה ומטורף כמו שזה נשמע.... ן

למחרת בבוקר נכנענו ללחצי בעל הגסט האוס שלנו ולהמלצות המטיילים ונרשמנו לסיור ההכרחי. זה התחיל בשיט על הגנגס בזריחה (שהיתה יפה במיוחד). השיט היה כאמור יפה ומעניין, אם כי מעט מטריד בהתחשב בזה שמדובר בנהר המזוהם ביותר בעולם פחות או יותר. יעל ניסתה לחלץ מהשייט שלנו הסברים על המתרחש, אבל האנגלית שלו לא ממש אפשרה את זה, וכל מה שקיבלנו היה שלל משפטים סתומים שכולם ללא יוצא מן הכלל הסתיימו במילים "אנד דה גנגה אנד דה דאון" (לא, זה לא משפט הגיוני בשוםן שפה...) בכל אופן, השיט היה מעניין והיו המון סירות מלאות תיירים למרות השעה המופרכת בבוקר, ובהתאמה, גם סירות-חנות של הודים שניסו למכור לנו דברים גם בתוך המים... ן

חזרנו לגסט האוס לארוחת בוקר והתנינו את המשך הסיור במקדשים בזה שיהיה לנו מדריך שגם מדבר אנגלית...אכן קיבלנו אחד - וויוק - שהיה ממש נחמד (אםן כי מעט לחוץ, אחרי שהזהירו אותו...) וסיפר לנו המון דברים מעניינים במקדש האנומן (האל-הקוף) וראמה. אחרי המקדשים חזרנו לאיזור הגסט האוס שלנו שהסתבר שהוא איזור של רוקמי ואורגי משי. היה ממש מעניין וגם די מזעזע לראות את בעלי המלאכה האלה (חלקם ילדים) עובדים בכוכים חשוכים, בכלי עבודה שחשבתי שעברו מן העולם.

אתמול לקחתי לי ריקשת-אופניים לאוניבסרסיטה של ורנאסי, שנחשבת לאחת הטובות, אם לא הטובה בהודו. שוטטתי לי בקולג' לנשים, ונתקלתי בפרופסורית חביבה שתהתה מה אני עושה שם וסיפרה לי קצת על המקום. הבניינים יפים ומרשימים והקמפוס יפהפה, אם כי הכיתות חשוכות והציוד נראה כמו חזרה לשנות הארבעים, שזה לא הרבה אחורה בשביל מי שמגיעה מהאוניברסיטה העברית בירושלים, אבל בכל זאת...המשכתי להסתובב לי ומשכתי די הברבה תשומת לב, כמה מהסטודנטיות ניסו לפתח איתי שיחה, למרות שחלקן לא דיברו שום שפה חוץ מהינדי, זה היה די חביב מצידן לנסות...ן

אחרי הצהריים שרון לקחה אותנו לאכול במקומות ממש שווים, ובאחד מהם החלטנו לאתגר את בעל המקום
ולהזמין מראש ארוחה לשבת, הוא טען שהוא יודע במה מדובר (סביר להניח שאנחנו לא הדוסיות הראשונות בעיה"ק ורנאסי, ואין פה המון מסעדות צמחוניות...) נראה איך זה יעבוד... הערב הזמנו אלינו בערך את כל הישראלים שנתקלנו בהם, ואנחנו מבשלות ארוחה, ואפילו סחטתי הבוקר מיץ ענבים לקידוש...
בשבוע הבא אני מתכננת לעלות לנפאל (נסיעת לילה מכאן לגבול ועוד יום עד לקטמנדו או פוקרה) ופתאום גיליתי שאני צריכה לצאת לטרק ממש בקרוב אם אני לא רוצה לחגוג את פורים לבד על האנפורנה... עוד אין לי שותפים לטרק, אז אם שמעתם בטעות על מישהו שמיחפש שותפה שומרת שבת לטרק בשבוע הבא - אתם יודעים מה המייל שלי...
עד כאן להפעם
שבת שלום

אלירז
,

ר רא ראג' ראג'ס ראג'סטן

ואו, אכן התלונות מודצקות, ולא כתבתי מזמן... ו

מפושקאר יצאנו, הדר ואני ועוד בחורה בשם מירי בנסיעת לילה זוועתית לאודאיפור, גם היא בראג'סטן. הנסיעה היתה זוועתית כי היה קר אימים וחלונות האוטובוס כל הזמן נפתחו על דעת עצמם. חוצמזה שהיה צפוף ולא היה מקום לרגליים והכסאות שלנו היו אחרונים בשורה אז אי אפשר היה ממש להשעין אותם אחורה כדי לישון...הגענו בבוקר ומצאנו גסט האוס חביב למדיי, אבל מיד יצאנו לתור את העיר. היינו בארמון העיר,שם יש תצוגה על ההיסטוריה של המהרג'ות בעיר ועל ההיסטוריה של הארמון עצמו. הדר התייאשה די מהר והלכה לישון ומירי ואני המשכנו בסיור. יש שם גם מוזיאון ממש מטופש ומתפורר- הכניסה אמנם עלתה רק 3 רןפי, אבל אלה התגלו כשלושת הרופי הכי לא מוצדקים ששילמתי בטיול... והיה שם פוחלץ של אנטילופה שירדוף אותי בסיוטים עוד הרבה שנים. בערב הלכנו לבאגור קי האבלי - עוד ארמון/מבצר שבו התקיימה הופעת מחול - אמנם תיירותית אבל נהדרת! היו שם ריקודים מאזורים שונים בראג'סטן, עם תלבושות מרהיבות, הרקדניות היו מצוינות והיה איש אחד שעשה תיאטרון בובות פשוט מעולה! ואחרי ההופעה הוא עמד בחוץ עם הבובות ונתן לי לנסות, דוקא הייתי לא רעה... (התאפקתי ולא קניתי לי מריונטות אבל אל תתפלאו אם יום אחד אקים תיאטרון בובות הודי בארץ...)למחרת לקח לנו המון זמן לצאת בבוקר ומירי היתה צריכה לתפוס אוטובוס לבומביי, אבל הספקנו לנסוע יחד לאיזה כפר אמנים שהיה נורא תיירותי ומאכזב ובעיקר מעצבן כי כל הזמן כולם רוצים שתקנה מהם (כמו בכל מקום בהודו, אבלבאופן מרוכז) אבל קצת יצא לנו לראות איך עושים כל מיני דברים כמו לארוג סארי. אח"כ מירי עזבה והדר ואני יצאנו לשיט באגם, שוב תיירותי להחריד אבל שקט ורגוע (הדר ציינה שחוץ מאיתנו אף אחד לא הוציא מילה על הסירה, מה שהיה די מוזר...) בלילה שוב לקחנו אוטובוס לילה הפעם מעט יותר מוצלח, לג'ודפור, שעליה שמעתי הרבה דברים טובים, והיא אמורה להיות עיר כחולה. למרבה ההפתעה הנסיעה ארכה פחות מהצפוי ונחתנו בעיר בשלוש וחצי לפנות בוקר(!)היה לי שם של גסט האוס שבו היו בעז, זוהר ועופר, הבנים שהיו איתי גם בקודאיקנאל, וחשבתי שזה ישפר את מצבנו אבל כשהגענו לשם הבעלים אמר שאין לו מקום או שאין לו כח להראות לנו חדר בשעה כזו, לא ממש הבנתי, אז נסענו למקום הבא שנהג הריקשה רצה לקחת אותנו אליו... זה התגלה כמקום ממש נחמד, ולמרות שהחדר היה קטן, בעל הגסט האוס - שיטאל -התגלה כאחד האנשים הכי נחמדים שפגשנו בהודו! הוא נתן לנו להשתמש במטבח (הדר לא אוכלת בכלל בחוץ מטעמי כשרות ואנחנו בד"כ מבשלות בחדר על כירה חשמלית ממש איטית וזה גם עושה המון לכלכוך...) ועזר לנו להכין צ'פאטי ובעיקר היה מאוד סבלני כלפי כל ההסברים על מנהגינו הדתיים המוזרים... למחרת הוא גם שלח אותנו אל אשתו קיירן שהלבישה אותנו בבגדים ראג'סטניים מסורתיים וקצת סיפרה לנו על עצמה ועל החברה שבה היא חיה,מה שהיה לא כל כך מלבב... המשפחה של בעלה מאוד מסורתית והיא די מתוסכלת מזה שהיא צריכה לחיות לפי הכללים שלהם (למשל לעולם לא להראות את הפנים שלה בפני הגברים המבוגרים ממנה, אפילו לא דרך החלון, היא מסתובבת מכוסה אפילו בתוך הבית שלה!)ן

בכל מקרה, אחרי שינה חיונית ביותר יצאנו לתור את העיר. מצאנו את הבנים וגררנו אותם איתנו למבצר/ ארמון. כן, עוד אחד... הפעם היה שם מוזיאון ממש מושקע, לג'ודפור יש מהרג'ה חי ופעיל והוא משקיע מאוד בשימור המורשת. אז בתמורה לדמי הכניסה הדי יקרים (אם כי כרטיס הסטודנט שלי הקנה לי הנחה, מה שלא חשבתי שיקרה בהודו...:) מקבלים גם אודיו גייד - מין מדריך מוקלט שכזה. בעז, זוהר ואני עקבנו אחריו די באדיקות, הדר ועופר השתעממו מהר וחיכו לנו בסוף... המוזיאון היה כאמור מושקע וההסברים בהחלט עזרו לי סופסוף להבין מה אני רואה, היו שם גם הקלטות של המהרג'ה ובני משפחתו.היו קטעים שממש המחישו לי את מגילת אסתר, בעיקר הקלטה של סבתא של המהרג'ה שסיפרה על החיים בארמון הנשים,סריסים והכל... ובתצפית מהארמון אכן ראינו שג'ודפור היא עיר כחולה (צובעים את הקירות בכחול כדי להראות על מעמד וגם כדי
להרחיק יתושים, מסתבר...). למחרת הבנים נסעו ואנחנו יצאנו לסיור בעוד שני מקומות בעיר - הראשון היה הארמון הנוכחי של המהרג'ה - שבניגוד לארמונות שראינו עד עכשיו הוא ארמון פעיל ורק חלק ממנו הוא מוזיאון, והמוצגים בו ממחישים עושר עכשווי מאוד ולא עתיק. גם המכוניות שבחוץ והעובדה שאפילו עובדי הניקיון לובשים חליפה וטורבן של מדים עזרו להמחשה...אחר כך נסענו לאיזה גן שהמליצו לנו עליו, אבל לא ממש ברור למה כי הוא מאוד מוזנח, אבל מעבר לגדר ראינו לונה פארק! אז עברנו אתהגדר והפכנו מיד למתקן הכי מבוקש... מאות ילדי בית ספר הודים התנפלו עלינו, נגעו, צעקו ובאופן כללי התרגשו מאוד. אנחנו מצידנו צילמנו אותם ועלינו על המתקנים (אחד מהם פתחו במיוחד בשבילי... )היתה חויה משעשעת מאוד. (ראו תמונות)ן

למחרת נסענו שוב לפושקאר, שם יש בית חב"ד, כדי שלא נצטרך לבשל לעצמנו ולהיות לבד בשבת...הדר בינתיים שינתה תכניות והחליטה לחזור לארץ(רק דברים טובים) ואני עזבתי כבר במוצ"ש כדי להצטרף שוב לבנים הפעם בעיר בשם ג'איסלמר, שמפורסמת בטיולי הגמלים שיוצאים ממנה. אז זו התכנית למחר... באוטובוס פגשתי עוד חמש בנות, שעם אחת מהן, טלי, אני חולקת חדר, ויחד עם הבנים ועם עוד בחורה בשם שמרית, נראה שאנחנו הישראלים נראה לי שדי מיציתי את ראג'סטן, אם אראהעוד ארמון ראג'פוטי, מבצר או מבנה האבלי אחד אני אתפלץ, אז בקקרוב אחפש עם מי להמיך מכאן מערבה...היחידים בעיר פחות או יותר, יש המון תיירים אחרים אבל לא ישראלים, מה שדי מוזר גם לנו וגם להודים...:-) ו

נראה לי שדי מיציתי את ראג'סטן, אם אראהעוד ארמון ראג'פוטי, מבצר או מבנה האבלי אחד אני אתפלץ, אז בקרוב אחפש עם מי להמשיך מכאן מערבה...ן

טוב, נראה לי שעד כאן עדכוניי להפעם,יש גם תמונות חדשות ב

http://picasaweb.google.co.uk/elirazshor/Rajastan2

אלירז