בלגאן

השבוע הזה ממש טס, אנימרגישה כאילו אתמול כתבתי, האמת שכשחושבים על זה עבר פחות משבוע, אולי בגלל זה, אבל עברו עליי כמה תלאות ששוות סיפור וגם כולם תוהים מה עשיתי ביום ההולדת (הלועזי) שלי, אז הנה: ן
היתה אמורה להיות לי טיסה מקטמננדו לדלהי ביום ו' בשמונה בבוקר. ביום ה' אחה"צ הלכתי לתומי ברחוב ופגשתי את ליאור שבישר לי בבהלה שהטיסה שלנו נדחתה והוא הולך לברר מה קורה. חיכיתי לו בבבית חב"ד, והוא חזר והודיע שאכן, הטיסבה של הבוקר התבטלה ומעלים אותנו על הטיסה של 15:45. הממ... דיווחתי גם לחגית שהיתה אמורה לטוס איתנו וקבענו להתייצב בסוכנות על הבוקר לראות מה המצב. אחרי חישובים חוזרים ונשנים הגעתי למסקנה שאני לא אספיק להגיע בזמן לשבת וביקשתי שיעבירו אותי לטיסה של יום א', אבל הבחור בסוכנות (סוכנות שעובדתכמעט רק עם ישראלים) שראה איך אני מתלבטת ומחשבת עשה שמיניות באויר והצליח להעלות אותי על טיסה של חברה אחרת ב2:40, מה שנשמע סביר בהתחשב בזה ששבת ב6 והטיסה אורכת שעה ורבע. נו.
אז עכשיו הייתי תקועה לבדי עם הררי הציוד שלי,ף כי ליאור וחגית נשארו עלך הטיסה המקורית, ואיכשהו הצלחתי להידחק למונית ולהגיע לשדה"ת.(לא לפני שאכלתי איטריות עם עוף בפעם האחרונה בבית חב"ד קטמנדו...:)אחרי ביטחון ועם שני תיקים קטנים אך כבדים התיישבתי לי עם ספר באולם ההמתנה, שלא דומה בכלל לשער של שדה תעופה, אלא נראה יותר כמו התור לדרכונים במשרד הפנים.כשהתקרבה שעת העליה למטוס ניגשתי קדימה לראות את לוח הטיסות, ופגשתי זוג מבוגר שראיתי בעיר עוד קודם, הם היו אמורים לעלות על אותה טיסה והאשה אמרה לי שהטיסה לאשלנו לא מופיעה בלוח, ושבעלה שאל ואמרו לו שהמטוס עוד לא נחת ויש עיכוב של שעתיים. רציתי למות. היא ראתה שאני מחווירה ושאלה מה הבעיה, ואז בשעשוע רב הם אמרו לי "אבל כולם גויים, את יכולה לטוסאחרי כניסת שבת". לא הייתי במצברוח לבדיחות וגם לא לפלפולים הלכתיים, אז ביקשתי מהם שישימו לי עין על התיקים כדי שאוכל ללכת לשירותים, ואיך שהנחתי את התיקים קראו לנו לעלות למטוס. נהדר. המטוס התחיל לנוע די בזמן, ואז עמד על המסלול עוד איזה חצי שעה, כדרכם של מטוסים. עוד היה לי מספיק זמן. המטוס היה קטן אבל כבר נסעתי באוטובוסים גרועים ממנו, וסארי המדים של הדיילות היה כל כך מגניב שזה חיפה על הכל... אפילו הצלחתי לנמנם קצת.
נחתנו בדלהי ברבע לחמש בערך. שבת בשש ורבע שעון הודו - סביר. ואז הגיע התור לביקורת דרכונים. נעמדתי בתור. הוא מילא חדר שלם. וחיכינו וחיכינו וחיכינו. בחמש וחצי עוד לךא עברתי אפילו שליש. ניגשתי לדייל שהסתובב שם והחלטתי לבחון את מה שאמרו לי על רגישותם של ההודים לשגעונות דתיים.עם דמעות בעיניים הסברתי לו שאני יהודייה דתיה ובעוד חצי שעה מתחיל היום הקדוש שלי ואני לא יכולה לנסוע או לסחוב איתי שום דבר, ושבבקשה יוציא אותי מהתור. הוא שאל אם יש לי איזה אישור רפואי. אמרתי לו שזה לא עניין רפואי אלא עניין דתי והוא הנהן והלך לדבר עם הממוניםץ כעבור דקה הוא סימן לי לצאת מהתור והעמיד אותי היישר מול הדלפק. שמחה וצוהלת אך ממהרת הלכתי למצוא את התיקים הגדולים שלי ומשם לכספומט והחוצה. כולם הזהירו אותי לא לקחת מונית מבפנים אלא ללכת החוצה משדה התעופה ושם לקחת מונית או ריקשה. באורח פלא צצה מולי אוטו ריקשה, סגרתי עם הנהג על המחיר והעמסתי את הדברים. איך שהתיישבתי בא הודי שמן ומשופם ובלי להתבלבל הנחית סטירה מצלצלת לנהג שלי. הנהג ההמום כמעט פרץ בבבכי והשנניים התחילו ויכוח קולני בהינדי. ישבתי בשקט מאחור וחיכיתי שיסיימו להתווכח. הם לא סיימו. אז יצאתי ואמרתי שאני הולכת. השמן סימן לי באצבע להיכנס חזרה. נבהלתי ונכנסתי. אחרי עוד כמה דקות שבהן הויכוח נמשך ביתר שאתץ, יצאתי שוב , הפעם ביתר אומץ, ואמרתי לו שאנני ממש ממהרת ויאללה. הוא אמר שתיכף זזים. העניין חזר על עצמו אולי שלוש פעמים ואז הנהג שלי התעצבן , יצא מהריקשה בסערה תוך שהוא מפיל את המראה, הרים אותה מהריצפה, רק כדי לנפץ אותה בעצבים והלך לקרוא למשטרה. יצאתי והתחלתי להעמיס את התיקים,תוך שאני פונה אל אבינו שבשמים ותוהה מה הוא רוצה מחיי האומללים, בסך הכל רציתי להגיע לפני שבת... שום ריקשה נוספת לא נראתה באופק (בהחלט ראוי לציון בהודו שבה כל שניה פונים אליך כשלוש מאות נהגי ריקשה בממוצע )והתחלתי ללכת וללכת וללכת. אחרי המון זמן הגיע אותו נהג מאחורי, התנצל ואמר לי לעלות חזרה. עניתי לו בתסכול שאני לא רוצה לנסוע איתו אבל בגלל שהוא היחיד אני עולה... בדרך התגלה שהאיש מעולם לא שמע על ישראל, ש"מיין בזאר" זה שם של הרבה מקומות בדלהי, ושהאיש חושב שאני דוגמנית מברזיל (נשבעת שהוא המציא את זה לבד...)ןבסוף הגעתי, לא אגיד לכם כמה זמן אחרי כניסת שבת, אבל המיין בזאר (או בשמו המדוייק: פהאר גאנג')חסום לתנועת ריקשות (לא נכון! כל השבוע הציקו לי ריקשות בתוך הרחוב!) והייתי צריכה למצוא נהג ריקשת אופניים ולהעביר הכל אליו. היה לי שם של גסט האוס שחגית היתה בו פעם והיא אמרה שתצטרף אליי שם בערב. הנהג אמר שהוא יודע איפה זה והיה בורור כשמש (ששקעה בינתיים) שהוא משקר. כל הדרך הוא שאל אותי איפה ואני אמרתי לו שאני לא יודעת ושישאטל והוא אמר שהוא יודע. היתה לי גם מפה שחגית ציירה ומישהו בדרך הסביר לנו. הניהג פנה בפניה הנכונה ונכנס לחצר של גסט האוס אחר, טועןם שזה המקום. עם קיטור יוצא מהאזניים חזרתי ואמרתי לו שזה לא המקום (כן, יש שלט ענק בצבעי הקשת עם השם של המקום וזה לא מה שאמרתי לו, אבל מאיפה שהוא ידע לקרוא?)בסוף הגעתי. רק החלפתי בגדים ויצאתי אל בית חב"ד. כשאמרו לי שבית חב"ד נמצא בתוף גסט האוס הארי רמה זה נשמע מנעטתמוה אבל בהודו כמו בהודו אין דבר כזה שאין דבר כזה. כשהגעתי הבנתי שזה יותר מטבעי. המיין בזאר כל כך צפוף שבכל גסט האוס יש גם חנות בגדים/אינטרנט/סוכנות נסיעות/חנות תיקים/כל בית עסק שתוכלו להעלות על דעתכם. הייתי גם אצל חייט שיושב במסעדה ואצל קוסמטיקאית בחנות ספרים. בחיי שהמפוזר מכפר אזר היה מרגיש פה בבית.
בבית חב"ד פגשתי בשבת את נעמה ואת אמיר, שני חברה ממש נחמדים, שאיתם העברתי בנעימים את מוצ"ש. לנעמה היה קצת פחות נעים כי היא נהייתה חולה ואמיר היה צריך להזיז לה את הנסיעה לרישיקש ביום, והיא כבר היתעשתה צ'ק אאוט מהחדר שלה, אבל גם אמיר וגם הבחורה ההולנדית שנכנסה במקומה לחדר אימצו אותה ודאגו לה. אז למחרת פגשתי את ננעמה ואת ההולנדית ששמה ססקיה,(אמיר נסע בינתיים לפונה)וישבנו אחרי הצהריים על הגג של הגסטהאוס לראות את הציפורים. ססקיה סיפרה לננו שכל ערב בשקיעה שי מופע ציפורים. מדובר בבחורים שמגדלים כנראאה יונים, ובכל ערב כולם עולים לגג,לתחרות או משחק שלא הצלחנו להבין את הכללים שלו אבל להקות עצומות של יונים עפות במעגלים ועושות להטוטים מסביב לגגות תוך צלילה ממש נמוכה אל תוך המסעדה שעל הגג... היה יפה והזוי. אחר כך נעמה פרשה וססקיה ואני יצאנו לאכול, ובדרך חזרה היא הציעה לי במבט חורש מזימות לנסוע מחר למלון הכי יקר בדלהי, סתם כדילשתות תה ובשביל החוויה. ברור שהסכמתי...
בדלהי לא היה לי הרבה מה לעשות חוץ מלחפש מלון להורים שלי שיגיעו בהמשך, להזמין משקפיים,ולעשות קניות אחרונות, כי בחזרה לא יהיה זמן, ולהשאיר כמה שיותר ציוד כאן כדי לא להיסחב איתו לדהרמסלה. (אוי, נראה לי שבטלפון לידי מתנהלת לה עסקת הברחת סמים לארץ...)סיימתי את רוב המטלות שלי ביום ראשון, אז ביום שני תכננתי לנסוע למבצר האדום, שהוא האטרקציה התיירותית המרכזית בדלהי. מזל שנתקעתי בדרך בחנות חרוזים, כי שם תייר בריטי התחיל לדבר איתי וסיפר לי שהמבצר סגור דוקא ביום שני...ןאז היום הזדחל לו בסידורים קטנים, עד שבארבע, שעה לפני שקבענו, נתקלתי במקרה בססקיה ולצידה, למרבה ההפתעה - נעמה שהיתה אמורה להיות מזמן ברישיקש... היא פספסה את האוטובוס בדרך מופלאה, וכך זכתה לבוא איתנו(ולהצליח לא לפספס אותו שוב אחר כך...)בדרך נזכרתי שזה גם יום ההולדת שלי!ססקיה שמחה נורא כי היא בדיוק אמרה לנעמה שאולי היא תקדים את שלה ותחגוג אותו עכשיו כי צריך סיבה לחגיגה, ואני חשבתי שזה מאוד הולם לחגוג כך את יום הולדתי... הגענו למנלון אימפריאל בריקשה, עטינו על פנינו מבטים אריסטוקרטיים ונכנסנו. המקום נראה כאילו הוא יצא מאגדה. הכל אפוף ריח סחלבים, עם מזרקות פנימיות, חצר, שבעת אלפים מסעדות שונות, ואנשים שאוכלים בשיא הרצינות את העוגות עם התה שלהם מצלחות של שלוש קומות. (כמובן שדבר ראשון בדקנו את השירותים... עם מגבות קטנות שמחליפים כל הזמן וסחלבים סגולים מפוזרים עליהן)אחרי שיצאנו לגן, החלטנו לשתות תה באטריום הפנימי,
לא לפני שמלצר במדי קרב וטורבן מוזהב הראה לנו את מרתף היינות וססקיה בחנה בעיון את התפריט (כוס שמפניה עולה סכום בן ארבע ספרות!) בהתחלה לא היה מקום אז הושיבו אותנו בבר האפלולי, שהיה נחמד כשלעצמו, אבל האטריום הלבן והמואר קרץ לנו יותר. הזמנו בינתיים משקאות כי המלצרית הציעה שנתחיל וכשיתפנה מקום נעבור ו"המשקאות יבואו בעקבותינו"ביטוי שהצחיק אותנו נורא... וכך ישבנו לנו מספרות סיפורים וצוחקות - לפעמים צחקנו כל כך בקול שפחדתי שיבעטו אותנו משם... בשלב מסוים המלצרית פתחה איתנו בשיחה ונעמה ואני הסגרנו את העובדה המבישה שאנחנו מתאכסנות בפהאר גאנג' (זה נחשב איזור ממש גרוע של דלהי, רק הישראלים משום מה השתלטו עליו בהמוניהם...)וססקיהנ גערה בנו שהיינו צריכות להמציא משהו יותר נחשב, סתם בשביל הכיף.
אחר כך עברנו למסעדה שמשקיפה אל החצר,(המשקאות שוב היו אמורים לעקוב אחרינו אבל של ססקיה כנראה תעה בדרך כי לקח לו המון זמן...) בכל אופן, שילמנו מחיר שערורייתי על המשקאות שלנו , (בשקלים זה יוצא כמו לשבת בארומה אבל אני כבר מזמן לא חושבת בשקלים...) אבל החוויה,היתה כה שווה! אז כך חגגתי את יום הולדתי, לכל השואלים, נראה מה צופן לי התאריך העברי!
למחרת, כלומר אתמול, החלטתי לחדש את תכניתי ולהגיע סופסוף למבצר האדום. חלק מרכזי בחוויה היה לנסוע לשם במטרו(!)וזה היה מרגש לפחות כמו המבצר עצמו, כמו שלנסוע חזרה מהבנג'י על הגג של האוטובוס היה שווה את כל הנסיעה. איכשהו זה נשמט מהפוסט הקודם, אבל זה היה נהדר! מומלץ בחום!
בכל אופן, ממש בקצה הרחוב יש תחנת מטרו, וכשנכנסים אליה מרגישים כאילו עברתי בחור תולעת לאירופה או ליפן ן(לא שהייתי שם) הכל חדש, נקי, זכוכיתי,יעיל מדויק. אני בהודו?? ן
ביציאה מהתחנה הסתבכתי ועצרתי שלוש נשים לשאול אותן איך מגיעים, הן לא דיברו אנגלית כמעט בכלל, אבל אמרתי את השם של המבצר בהינדי,והן התחילו להתייעץ ביניהן בהינדי תוך שהן פונות אליי ומשתפות אותי בשיחה בלי שאבין מילה, אבל המבוגרת שבהן היתה כל כך חמודה, וגם עצרה לי ריקשת אופניים ואפילו התמקחה איתו בשבילי על המחיר! והן הבינו, המבצר עצמו באמת מרשים, למרות שלרגע אחרי שנכנסתי שאלתי את עצמי מה עשיתי, שוב מבצר, אחרי כל רג'סטן, אבל כאמור המקום בהחלט יפה ומרשים וגם נקי ומטופח, בניגוד למקובל בהודו... אחר כך נכנסתי למקדש הג'ייני שממול, שם יש בית חולים לציפורים (!) היה מעט מאכזב, אבל הרעיון בהחלט חביב וגם הביצוע, בהתחשב בנסיבות. הג'יינים מקפידים במיוחד בכל הנוגע ליחס לבע"ח, וכנראה לכן הקימו את בית החולים, אליו מגיעות ציפורים פצועות וחולות, בעיקר דררות ויונים שאנשים מוצאים ברחוב,ף אבל גם אנשים שמביאים את ציפורי המחמד שלהם. משם המשכתי לאורך צ'אנדני צ'וק, שוק ענק, רחב וסואן שהיה חסום בגלל הפגנה שאת טיבה לא הצלחתי לברר, ואז חזרתי בתחושת הקלה למיין בזאר המוכר והטוב...ן
זהו בערך, היום בעיקר ארזתי את מיטלטליי, ובעוד חצי שעה אני מתייצבת לנסיעה שלי לדהרמסלה, אחלו לי בהצלחה! ם
פורים שמח!ן
אלירז