פוסט פוסט

שלום לכולם!
ובכן, המשך קורותיי עם ההורים בהודו...
ראשית - לכל השואלים - ההורים שלי התנהגו יפה בסך הכל, היו הרבה פחות בהלם משציפיתי (חוץ מבכמה אפיזודות במקומות מובנים כמו המיין בזאר בדלהי או ורנאסי...)ולי זה היה בסך הכל נחמד ומשעשע לטייל עם ההורים. זה כבר סוף הטיול אז זו היתה הכנה טובה לחזרה לארץ, אם כי כן היה קשה פתאום לא להיות לבד אפילו לשניה...
נשארנו בבהגסו עוד כמה ימים נהדרים, מזג האויר היה נהדר, ואמא שלי היתה מאושרת, ובעצם כולנו. רק עניין האוכל הטריד אותי, כי באמת לא היה מה לאכול והייתי רעבה כל הזמן. ההורים שלי הביאו מצות, טונה דבש, ועוגות לפסח, אבל מעבר לזה אכלנו רק ביצים קשות, תפוחי אדמה ובננות.
מבגסו נסענו לאמריצר. חצי הדרך רבנו עם הנהג כי שילמנו על אוטו עם מיזוג, אמרו לנו שיהיה אפשר להדליק את המיזוג רק בסוף הירידות, אז לא אמרנו כלום כשיצאנו אבל אז כשהדרך התיישרה אבא שלי ביקש להדליק מיזוג הנהג אמר שזה עוד כסף, כשהבהרנו לו שכבר שילמנו, הוא אמר שהמיזוג לא עובד, אז התקשרנו למשרד שלו, וכך במשך שלוש השעות הראשונות לנסיעה (חצי הדרך) נסענו בלי מיזוג וגם התווכחנו עם האיש מהמשרד שאנחנו לא מוכנים לחכות שיתקנו ושישלח מיד רכב אחר (כן, ההורים שלי רק שבוע בהודו...) אבל למרבה ההפתעה (שלי) הוא אכן שלח אוטו אחר עם מיזוג והמשך הדרך עברה בשלום יחסי. נסענו לגבול הודו-פקיסטן, שם נערך בכל ערב טקס חילופי משמרות, הורדת הדגל ולחיצת יד ידידותית בין שני הצדדים (זה הדבר הידידותי היחיד בין שני הצדדים, חוץ מקריקט, שגם הוא בעצם לא ידידותי כלל....) אלפי הודים מכמכל רחבי המדינה מגיעים כל יום (!) לצפות בטקס הזה. ישבנו לנו בטריבונת האח"מים ונמסנו מחום. עד שיתחיל הטקס משמיעים ברמקולים שירים פופולריםם מסרטי בוליווד, והקהל רוקד על הכביש. קטעים. מדי פעם יש כרוז שצועק ברמקול "הודו" וכולם עונים לו "תחי!" (בהינדי זה נשמע יותר טוב) ושלל קריאות עידוד. גם בצד הפקיסטני צועקים אבל פחות, וגם יש להם ה-ר-ב-ה פחות קהל. בסוף התחיל הטקס. חיילים עם מניפות אדומות מהצד ההודי ועם גלימות ומניפות שחורות מהצד הפקיסטני צועדים ברגליים מונפות ובעצבים רבים אל השער, פותחים אותו בחבטה, צועדים עוד כמה פעמים מצד אל צד, זורקים את החבלים אחד לשני וכך הלאה. אכן טקס משעשע, אבל היה נורא חם. חוץ מכל זה התחושה הכללית היא של טקס ערב יום העצמאות. מוכרים דגלים ומצחיות ופופקורן והשמחה גדולה.
משם נסענו לאמריצר וחיפשנו מלון. אני הייתי קצת חולה אז נרדמתי והתעוררתי מהחום לקראת סוף החיפושים. אחרי שהתמקמנו נסענו למבצר המוזהב, שם יש טקס ב10 בלילה שבו "משכיבים לישון" את הספר הקדוש שלהם. זה לא ביטוי שלי. הם קוראים לספר גורו ומתייחסים אליו כ"הוא" . הם עוטפים אותו בהמון שכבות ומובילים אותו באפיריון מוזהב אל מחוץ לחדר (בדרך כולם מתחלפים בנשיאת הארון, ואפילו את אבא שלי כיבדו...) ומנקים את כל המקדש בחלב ומי ורדים(!) הסתובבנו קצת במקדש אם כי אני ממש גססתי ועדיין היה ממש חם למרות שהיה אמצע הלילה ... על טקס ההתעוררות של הספר, ב4 בבוקר, ויתרנו אבל חזרנו שוב אל המקדש ביום כדי להסתובב בו שוב. ההורים שלי היו ממש מוקסמים. פגשנו גם שני זקנים סיקים שבמפתיע דיברו אנגלית וההורים שלי התיישבו לשיחה מעמיקה איתם, שניהם פרשו מהעבודה והם באים למקדש כל יום לשבת ולדבר.
אחרי הצהריים (ואחרי ארוחה של מצות וטונה מחוץ למקדש שבמהלכה צפו בנו, כמובן, המון הודים)חזרנו למלון, שם כבר לא היה לנו חדר אבל השארנו שם את התיקים, ושקענו בסרט בוליווד שהיה בלובי, כמעט לא רצינו לעזוב כדי לנסוע לרכבת, אם כי הבנו רק אחוז קטן למדי ממה שקרה שם...
הגענו לדלהי השכם בבוקר, היישר למלון שכבר הזמנתי מראש, אני נרדמתי מיד אחרי המקלחת ואמא שלי בעיקר השמיצה אותי (כי היא לא ישנה ברכבת וגם לא הצליחה להירדם במלון) ואז יצאנו לקרוע את דלהי. נסענו לקונאט פלייס - איזור עשיר ומערבי למדיי, נקלענו לשוק מתחת לאדמה שבו הציקו לנו אפילו יותר מבמיין בזאר, ויצאנו משם ל"שער הודו" (מין שער ניצחון שכזה באמצע דלהי, יש אחד גם בבומביי, יותר יפה...) משם נסענו למקדש הלוטוס הבהאי. זה מבנה מאוד יפה ומרשים, הבעיה היתה שנסענו אליו באוטוריקשה, והיה חם נורא והיו פקקים איומים. וגם היה יום שישי והיו לנו עוד סידורים וקניות לעשות חזרה במיין בזאר. בדרך חזרה הנהג עצר לנו כמובן בחנות שבה הוא מקבל עמלות (בויכוח עם נהגי הריקשות ההורים שלי נכנעו בסוף, אני העדפתי לשלם עוד חמישים רופי ולוותר על התענוג) ולא הסתיר את אכזבתו כשיצאנו אחרי חמש דקות כמובן בלי לקנות כלום. לפחות היה שם מיזוג אז זו היתה הפסקה נאה. הגענו למיין בזאר לקניות אחרונות וחשוב מכך - שבת אחרונה ושביעי של פסח.
השבת עברה בדיונים מעניינים עם חברים שפגשנו בתחנות קודמות בטיול, ולאבא שלי - גם עם החב"דניקים... ו
ובמוצאי שבת - אחרי אכילת חמץ הודי אחרון התחלנו במשימה הקשה מכולן - לארוז את כל הציוד שלי בשלושת המזוודות/תיק שלנו... ועוד המיזוג בחדר הפסיק לעבוד...
וזהו! בחצות יצאתי לבד לשדה התעופה, להורים שלי היתה טיסה למחרת, חוץ משינויים בזמני הטיסות הכל עבר בשלום והנה אני בארץ!!
רגע, חכו, תנו לי דקה להתאושש...
אז אני בארץ, אפשר לקפוץ להגיד שלום, להתקשר וכו' אבל אני מזהירה - ובבקשה לא להיעלב, ייקח לי עוד קצת זמן עד שאשלים עם הפלאפון שלי, כרגע אני עוד לא ממש מתקשרת איתו אז ייקח לי זמן לחזור לתקשורת מלאה עם העולם... כרגע אני עוד בחרדות מטלפונים, רדיו, טלוויזיה עיתונים ושאר דברים שעלולים לחבר אותי למציאות אבל תנסו......
אז כאן צריך כמה מילות פרידה, אני מניחה מהבלוג שלי ומכם, קוראיו הנאמנים - באמת תודה שהייתם איתי בטיול שלי, שמחתי והתרגשתי לקרוא את התגובות והמיילים, וגם הופתעתי כל פעם מחדש לראות שכל כך הרבה אנשים קוראים אותי ועוד נהנים...
אז תודה, כל טוב, ולהתראות בשמחות! :-)
אלירז

ההורים באים!

חג שמח לכל בית ישראל!
ובכן, כמעט כרגיל עברו יובלות מאז הפעם האחרונה שכתבתי... המשך השהות שלי בדהרמסלה רבתי עברה בנעימים וברוגע
וכמעט לא רציתי לעזוב...גם די התרגלתי לזה שאנשים באים והולכים ואני נשארת... אבל ההורים שלי הלכו והתקרבו ולא היה מנוס מלעזוב. הבעיה העיקרית היתה כמובן לארוז את החדר שלי, שבו גרתי שבועיים וחצי, אבל עם קצת עזרה (נפשית) מחברים, הצלחתי בסוף. החלטתי לפגוש את ההורים שלי בורנאסי, ולא באגרה כמו שתכננו בהתחלה , כי חששתי שאמא שלי לא תעמוד בחוויה... הבעיה היתה נסיעת רכבת של 20 שעות שלא כל כך התחשק לי לעשות. אז החלטתי במפתיע לחתוך אותה ולצאת מדרמקוט כמה ימים קודם לרישיקש (לילה) ומשם לורנאסי (עוד לילה). אחרי יומיים של תיזוזים אצל סוכן נסיעות בניסיונות שווא להשיג כרטיסים לכל הרכבות שנצטרך עד סוף הטיול (הייתי שעתיים וחצי אצל סוכן אידיוט שלא הצליח להשיג לי כרטיסים לאף רכבת שרציתי, אבל השיג כמה כרטיסים לרכבות שלא רציתי) קניתי לי גם כרטיס לרישיקש(אם כי לא היה כרטיס משם לורנאסי). ברגע האחרון אביתר החליט להצטרף אליי, אז שוב לא נסעתי לבד ברכבת, וגם זכיתי בשותף משובח. ברישיקש היה חם מאוד. זה בניגוד לדהרמסלה שבה מזג האויר נוח למדיי, שמשי בבוקר, ובצהריים יורד ענן מההר, לפעמים מוריד גשם ולפעמים לא. בלילה קר מאוד. בשבת האחרונה שלנו שם ירד גשם ללא הפסקה. אבל ממש. מהבוקר עד אחרי הצהריים, והיה קר נורא. אז כאמור ברישיקש היה חם, אבל ירדנו לרחוץ בגנגס (רישיקש קרובה יותר למקורות הגנגס ולכן הוא לא מזוהם כמו בורנאסי)שהיה קפוא ממש. בסך הכל לא עשינו הרבה ברישיקש, אני נהניתי מהאוירה, וביום שיש הלכנו לטיול ברחבי העיר (לרם ג'ולה) ובדרך חזרה נהיה לנו נורא חם אז פשוט קפצנו שוב למים... שבת היתה חביבה בבית חב"ד ופגשנו כל מיני אנשים מתחנות קודמות בטיול, ובמוצ"ש כבר נסעתי, קצת בלחץ, לתחנת הרכבת. הפעם נסעתי לבד, לראשונה בטיול. שזה בהחלט מעניין... אחרי תלאות מרובות ברישיקש הצלחתי להשיג לי כרטיס (יקר להחריד) לורנאסי, ברכבת אחת יותר מוקדמת ממה שאמרתי להורים שלי בהתחלה, אבל במחלקה עם מיזוג אויר, שזה אומר שההודים טיפה פחות בוהים ויותר עשירים (וגם מקבלים סדינים ושמיכות...) ישנתי לא רע ובבוקר אחרי שישבתי קצת עם עצמי, עצרתי בדרך לשירותים ליד ילדה שציירה מאוד יפה. אחותה הזמינה אותי להצטרף אליהם, ושקעתי איתן בשיחהשהיתה לפעמים הזויה למדיי, אבל בהחלט העברנו יחד בנעימים את רוב היום.
הגעתי לורנאסי, אל חום אימים - הרבה יותר גרוע מרישיקש... לקחתי מונית היישר אל המלון שההורים שלי הזמינו על פי עצתי. ונכנסתי בדיוק כשהם היו בדלפק וניסו לטכס עצה מה לעשות, כי ההמקום ממש לא עמד בסטנדרטים של אמא שלי, אבל הם לא יכלו לעבור כי לא היה להם איך להודיע לי, ואני הייתי צפויה להגיע רק בשתיים בלילב... בכל אופן אחרי ההלם הראשוני הלכנו לחפש מלון, זה לקח די הרבה זמן ותיזוזים והתעסקויות עם נהגי המונית והריקשה שהביאו אותנו, אבל בסוף נמצא המלון שהתאים לסטנדרטים.
בסך הכל אמא שלי הזדעזעה מורנאסי כצפוי, אך עמדה בזה בגבורה רבה. למחרת בבוקר יצאנו לשיט בסירה על הגנגס, וראינו שיעור יוגה של ילדים, המון אנשים טובלים, שריפת גופות, ושאר דברים שרואים על הגנגס. לי זו היתה, כזכור, הפעם השניה בשיט כזה, אבל זה היה ממש מעניין לראות שוב לכאורה את אותו דבר, אבל קרו דברים אחרים לחלוטין מכשהייתי שם בפעם הקודמת. וגם היה הרבה פחות קר... אחרי השיט המשכנו לסיור מקדשים. המדריך שלנו היה פחות מוצלח מזה של הפעם הקודמת, אבל היינו ביותר מקדשים, שבחלקם לא הייתי קודם. גם הפעם בדיוק היה חג, הפעם היה זה יום הולדתו של קרישנה או חג של דורגה - הדעות חלוקות... היה מעניין וההורים שלי הוקסמו משלל הפוג'ות (טקסים דתיים). אחרי שיטוט מעייף בשוק בחום היום, הגענו בערב לפוג'ה בגהט המרכזית - טקס הערב היומי בורנאסי. יצא שהיינו בעיר בדיוק בעת ביקורו של יוגי ראםדב - איזה יוגי חשוב מאוד שנשא דרשה ארוכה מאוד לפני הפוג'ה, אבא שלי טוען שהאיש הוא תואם אמנון יצחק - מין מחזיר בתשובה הינדי. אחר כך היתה פוג'ה מיוחדת - בנוסף לבחורים הרגילים היו גם בחורות עם פונפונים מנוצות, מקהלת ילדות וזיקוקים. ההורים שלי היו מוקסמים לחלוטין וגם לי היה מעניין, כאמור, שוב. אחר כך חזרנו למלון, ויצאנו לארוחת ערב אצל אנשים שההורים שלי פגשו בטיסה, איזה הודי נוצרי שהתרגש מאוד מהעיסוק של אמא שלי במגילות הגנוזות, מאוד התרגשנו להיות בבית של הודים אמידים, ואכן היה מעניין, הם גם הזמינו עוד זוג חברים שלהם שהיו מאוד חביבים ומעניינים - הם מנהלים בית ספר נוצרי גדול בורנאסי. ההורים שלי הסבירו להם מראש על מגבלות הכשרות, אבל החבר'ה לא התייאשו והכינו לנו אוכל בכלים חדשים (!) והיה ערב ממש נחמד ומעניין למרות העייפות. למחרת נסענו לסארנאת, מקום קדוש לבודהיסטים, שגם בו הייתי בפעם הקודמת, אבל הפעם היה הרבה יותר ריק כי זו לא עונה של עולי רגל, אבל מצד שני איך שירדנו מהאוטו צד אותנו מדריף מטעם המרכז הבודהיסטי שעשה לנו סיור מסודר באיזור כולל כל המקדשים וכולל התחמקות מתשלום הרבה כסף על כניסה לאתר עתיקות ממש מאכזב... הוא היה חביב ויסודי אז סלחנו לו על זה שהוא קצת התיש אותנו... ן
למחרת לקחנו רכבת לאגרה. המקומות שלנו היו לא ביחד אבל הרכבת היתה די ריקה כשעלינו אז השתלטנו על איזה תא בהנחה שכשיגיעו הבעלים החוקיים ניתן להם את המקומנות שלנו, אבל במקום זה יצא שבילינו חצי נסיעה בויכוחים מעצבנים עם שוליית- כרטיסן מעצבן. בכל אופן באגרה הגענו למלון שאבא שלי הזמין מראש שהיה ממש שווה, וגם התרשמנו מכמה שהעיר חדשה ונקיה... אחרי מנוחה קלה נסענו לפטיפור סיקרי - עיר נטושה מהמאה ה16.
אני כזכור קצת שבעה ממבצרים וכד' אבל זה היה ממש יפה ומרשים, וגם זה שההורים שלי מאוד התלהבו הוסיף לסבלנות שלי.
אחרי הצהריים עברנו במשרדי רשות העתיקות ההודית, כי אמא שלי היקרה הביאה איתה את כרטיסיה ורצתה שהם יעזרו לנו להיכנס לטאג', ולהפתעתי כי רבה - למחרת עם שחר (אבל ממש, לפני הזריחה...) התייצבנו בטאג' מאהל ונכנסנו - חינם!! לאלה מכם שטרם היו בהודו אבהיר שהכניסה לטאג' היא אחד הקנסות הגדולים בטיול (750 רופי, אל תנסו להמיר לשקלים...) וכמה אנשים שיבחו אותי על ההצטיינות שבללכת לשם עם ההוריםפ - בהנחה שהם ישלמו, ובכן - נרשמה הצטיינות יתרה - לא שילמנו בכלל...
וגם התייחסו אלינו כאל אח"מים, העבירו אותנו בלי בידוק והצמידו לנו מדריך, הפעם תמציתי ביותר.
ובעניין הטאג' עצמו - בהודו פוגשים שני סוגי מטיילים: כאלה שמתאכזבים מהטאג' מאהל ולעומתם כאלה שאומרים שזו פסגת הטיול. אנחנו בהחלט התרשמנו ונפעמנו. (תמונות יגיעו, מתישהו...)ן
בהמשך היום נסענו במונית (!) ממוזגת(!!) לדלהי (איזה כיף לטייל עם ההורים... ) כי לא הצלחנו להשיג רכבת ישר מאגרה לדהרמסלה.היו ללנו כמה שעות בדלהי אז אמרתי שנלך קצת למיין בזאר. בדרך קצת הצטערתי שלא הבאתי איתי ערכת החייאה, כי אמא שלי היתה על סף עילפון. בסוף לא היה לנו הרבה זמצן אז שתינו קפה קר עכל איזה גג (שדוקא זכה לתשואות מצד אמא שלי) וחזרנו לתחנת הרכבת. גם הפעם היו בעיות כי להורים שלי היו מקומות אבל אני הייתי ברשימת המתנה. אמרנו שמקסימום אמא שלי ואני נישן יחד... למזלנו הרב היינו בתא עם משפחה הודית מקסימה עם שני ילדים קטנים וכשהאבא ראה שאנחנו מתארגנות לישון יחד הוא התעקש שהוא ישן עם הילד שלו בן ה9 ואנחנו נקבל את המיטה שלו. אז ישנתי מעולה! הכי טוב שישנתי אי פעם ברכבת... הגענו לצ'קי בנק - התחנה שקרובה (3 שעות) לדהרמסלה, ומיד נרשמה אנחת רווחה מצד כולם באשר למזג האוויר, ואני רשמתי נקודה לזכותי (אני צריכה לרשום אותן כי המלון בורנאסי היה נקודה רצינית לרעתי...) יצויין שלפני בואם הזהרתי את ההורים שלי שקר בדהרמסלה ושיביאו משהו חם והם התלוננו שכל שאר הטיול יהיה בחום של 40 מעלות ושחבל, אבל אני הפצרתי בהם מתחת לארבע השמיכות שאיתן ישנתי כל לילה ואחר כך הם לא הפסיקו לצחוק עליי בורנאסי (46 מעלות בצל) ובאגרה (קצת פחות אבל לא הרבה...) גם המלון שהזמנתי נרשם כהצלחה ואנחנו התפנינו לאכול חמץ טיבטי אחרון במקלאוד גאנג'. אחרי הצהריים הלכנו לבדוק מה נשתנה בלב היהודי, שם נרשמתי מבעוד מועד לעשות את הסדר. ההכנות היו בעיצתומן, אמא שלי התפלצה מזה שדברים עוד לאר מוכנים ושלושתנו נרתמנו לחתוך ירקות במרץ.\ תוך כדי הכנות לבישולים גילינו למרבה התדהמה שאבוי -בליל הסדר צפויות קטניות!! באשכנזיותנו כי רבה ארזנו את עצמנו והעלינו את אבא שלי על ריקשה כדי לרשום אותנו לסדר בבית חב"ד שבדרמקוט הסמוכה... את שבת בילינו בכל זאת בלב היהודי והיה מאוד כיף ומעניין, ואחר הצהריים טיפסנו אל דרמקוט לסדר בבית חב"ד. הגענו בשבת אחה"צ, ובמוצאי שבת מיד גוייסנו לחתוך ירקות במרץ - למרבה הזוועה הם התחילו לבשל רק אחרי צאת שבת! אמא שלי חטפה את הג'ננה, אבל באופן מפתיע התחלנו רק בחצי שעה איחור, (10 בלילה) והחב"דניקים הריצו את הסדר ודי חיפפו. (אבא שלי גילה שהם בעצם עושים סדר עם עצמם אחרי שנגמר הסדר הגדול). בסדר היו המון אנשים מעניינים ומוזרים שרק עם מעט מהם דיברנו. ן
וזהו, כך הגענו עד הלום. אני קצת מקצרת בסוף כי כבר חצות ואיש האינטרנט המסכן בוודאי רוצתה לסגור...
אני לא מבטיחה שאספיק לכתוב שוב השבוע, אם לא, יהיה זה פוסט סיום כבר מהארץ - ביום ראשון הבא!!
מועדים לשמחה
אלירז