שלום לכולם!
ובכן, המשך קורותיי עם ההורים בהודו...
ראשית - לכל השואלים - ההורים שלי התנהגו יפה בסך הכל, היו הרבה פחות בהלם משציפיתי (חוץ מבכמה אפיזודות במקומות מובנים כמו המיין בזאר בדלהי או ורנאסי...)ולי זה היה בסך הכל נחמד ומשעשע לטייל עם ההורים. זה כבר סוף הטיול אז זו היתה הכנה טובה לחזרה לארץ, אם כי כן היה קשה פתאום לא להיות לבד אפילו לשניה...
נשארנו בבהגסו עוד כמה ימים נהדרים, מזג האויר היה נהדר, ואמא שלי היתה מאושרת, ובעצם כולנו. רק עניין האוכל הטריד אותי, כי באמת לא היה מה לאכול והייתי רעבה כל הזמן. ההורים שלי הביאו מצות, טונה דבש, ועוגות לפסח, אבל מעבר לזה אכלנו רק ביצים קשות, תפוחי אדמה ובננות.
מבגסו נסענו לאמריצר. חצי הדרך רבנו עם הנהג כי שילמנו על אוטו עם מיזוג, אמרו לנו שיהיה אפשר להדליק את המיזוג רק בסוף הירידות, אז לא אמרנו כלום כשיצאנו אבל אז כשהדרך התיישרה אבא שלי ביקש להדליק מיזוג הנהג אמר שזה עוד כסף, כשהבהרנו לו שכבר שילמנו, הוא אמר שהמיזוג לא עובד, אז התקשרנו למשרד שלו, וכך במשך שלוש השעות הראשונות לנסיעה (חצי הדרך) נסענו בלי מיזוג וגם התווכחנו עם האיש מהמשרד שאנחנו לא מוכנים לחכות שיתקנו ושישלח מיד רכב אחר (כן, ההורים שלי רק שבוע בהודו...) אבל למרבה ההפתעה (שלי) הוא אכן שלח אוטו אחר עם מיזוג והמשך הדרך עברה בשלום יחסי. נסענו לגבול הודו-פקיסטן, שם נערך בכל ערב טקס חילופי משמרות, הורדת הדגל ולחיצת יד ידידותית בין שני הצדדים (זה הדבר הידידותי היחיד בין שני הצדדים, חוץ מקריקט, שגם הוא בעצם לא ידידותי כלל....) אלפי הודים מכמכל רחבי המדינה מגיעים כל יום (!) לצפות בטקס הזה. ישבנו לנו בטריבונת האח"מים ונמסנו מחום. עד שיתחיל הטקס משמיעים ברמקולים שירים פופולריםם מסרטי בוליווד, והקהל רוקד על הכביש. קטעים. מדי פעם יש כרוז שצועק ברמקול "הודו" וכולם עונים לו "תחי!" (בהינדי זה נשמע יותר טוב) ושלל קריאות עידוד. גם בצד הפקיסטני צועקים אבל פחות, וגם יש להם ה-ר-ב-ה פחות קהל. בסוף התחיל הטקס. חיילים עם מניפות אדומות מהצד ההודי ועם גלימות ומניפות שחורות מהצד הפקיסטני צועדים ברגליים מונפות ובעצבים רבים אל השער, פותחים אותו בחבטה, צועדים עוד כמה פעמים מצד אל צד, זורקים את החבלים אחד לשני וכך הלאה. אכן טקס משעשע, אבל היה נורא חם. חוץ מכל זה התחושה הכללית היא של טקס ערב יום העצמאות. מוכרים דגלים ומצחיות ופופקורן והשמחה גדולה.
משם נסענו לאמריצר וחיפשנו מלון. אני הייתי קצת חולה אז נרדמתי והתעוררתי מהחום לקראת סוף החיפושים. אחרי שהתמקמנו נסענו למבצר המוזהב, שם יש טקס ב10 בלילה שבו "משכיבים לישון" את הספר הקדוש שלהם. זה לא ביטוי שלי. הם קוראים לספר גורו ומתייחסים אליו כ"הוא" . הם עוטפים אותו בהמון שכבות ומובילים אותו באפיריון מוזהב אל מחוץ לחדר (בדרך כולם מתחלפים בנשיאת הארון, ואפילו את אבא שלי כיבדו...) ומנקים את כל המקדש בחלב ומי ורדים(!) הסתובבנו קצת במקדש אם כי אני ממש גססתי ועדיין היה ממש חם למרות שהיה אמצע הלילה ... על טקס ההתעוררות של הספר, ב4 בבוקר, ויתרנו אבל חזרנו שוב אל המקדש ביום כדי להסתובב בו שוב. ההורים שלי היו ממש מוקסמים. פגשנו גם שני זקנים סיקים שבמפתיע דיברו אנגלית וההורים שלי התיישבו לשיחה מעמיקה איתם, שניהם פרשו מהעבודה והם באים למקדש כל יום לשבת ולדבר.
אחרי הצהריים (ואחרי ארוחה של מצות וטונה מחוץ למקדש שבמהלכה צפו בנו, כמובן, המון הודים)חזרנו למלון, שם כבר לא היה לנו חדר אבל השארנו שם את התיקים, ושקענו בסרט בוליווד שהיה בלובי, כמעט לא רצינו לעזוב כדי לנסוע לרכבת, אם כי הבנו רק אחוז קטן למדי ממה שקרה שם...
הגענו לדלהי השכם בבוקר, היישר למלון שכבר הזמנתי מראש, אני נרדמתי מיד אחרי המקלחת ואמא שלי בעיקר השמיצה אותי (כי היא לא ישנה ברכבת וגם לא הצליחה להירדם במלון) ואז יצאנו לקרוע את דלהי. נסענו לקונאט פלייס - איזור עשיר ומערבי למדיי, נקלענו לשוק מתחת לאדמה שבו הציקו לנו אפילו יותר מבמיין בזאר, ויצאנו משם ל"שער הודו" (מין שער ניצחון שכזה באמצע דלהי, יש אחד גם בבומביי, יותר יפה...) משם נסענו למקדש הלוטוס הבהאי. זה מבנה מאוד יפה ומרשים, הבעיה היתה שנסענו אליו באוטוריקשה, והיה חם נורא והיו פקקים איומים. וגם היה יום שישי והיו לנו עוד סידורים וקניות לעשות חזרה במיין בזאר. בדרך חזרה הנהג עצר לנו כמובן בחנות שבה הוא מקבל עמלות (בויכוח עם נהגי הריקשות ההורים שלי נכנעו בסוף, אני העדפתי לשלם עוד חמישים רופי ולוותר על התענוג) ולא הסתיר את אכזבתו כשיצאנו אחרי חמש דקות כמובן בלי לקנות כלום. לפחות היה שם מיזוג אז זו היתה הפסקה נאה. הגענו למיין בזאר לקניות אחרונות וחשוב מכך - שבת אחרונה ושביעי של פסח.
השבת עברה בדיונים מעניינים עם חברים שפגשנו בתחנות קודמות בטיול, ולאבא שלי - גם עם החב"דניקים... ו
ובמוצאי שבת - אחרי אכילת חמץ הודי אחרון התחלנו במשימה הקשה מכולן - לארוז את כל הציוד שלי בשלושת המזוודות/תיק שלנו... ועוד המיזוג בחדר הפסיק לעבוד...
וזהו! בחצות יצאתי לבד לשדה התעופה, להורים שלי היתה טיסה למחרת, חוץ משינויים בזמני הטיסות הכל עבר בשלום והנה אני בארץ!!
רגע, חכו, תנו לי דקה להתאושש...
אז אני בארץ, אפשר לקפוץ להגיד שלום, להתקשר וכו' אבל אני מזהירה - ובבקשה לא להיעלב, ייקח לי עוד קצת זמן עד שאשלים עם הפלאפון שלי, כרגע אני עוד לא ממש מתקשרת איתו אז ייקח לי זמן לחזור לתקשורת מלאה עם העולם... כרגע אני עוד בחרדות מטלפונים, רדיו, טלוויזיה עיתונים ושאר דברים שעלולים לחבר אותי למציאות אבל תנסו......
אז כאן צריך כמה מילות פרידה, אני מניחה מהבלוג שלי ומכם, קוראיו הנאמנים - באמת תודה שהייתם איתי בטיול שלי, שמחתי והתרגשתי לקרוא את התגובות והמיילים, וגם הופתעתי כל פעם מחדש לראות שכל כך הרבה אנשים קוראים אותי ועוד נהנים...
אז תודה, כל טוב, ולהתראות בשמחות! :-)
אלירז
ובכן, המשך קורותיי עם ההורים בהודו...
ראשית - לכל השואלים - ההורים שלי התנהגו יפה בסך הכל, היו הרבה פחות בהלם משציפיתי (חוץ מבכמה אפיזודות במקומות מובנים כמו המיין בזאר בדלהי או ורנאסי...)ולי זה היה בסך הכל נחמד ומשעשע לטייל עם ההורים. זה כבר סוף הטיול אז זו היתה הכנה טובה לחזרה לארץ, אם כי כן היה קשה פתאום לא להיות לבד אפילו לשניה...
נשארנו בבהגסו עוד כמה ימים נהדרים, מזג האויר היה נהדר, ואמא שלי היתה מאושרת, ובעצם כולנו. רק עניין האוכל הטריד אותי, כי באמת לא היה מה לאכול והייתי רעבה כל הזמן. ההורים שלי הביאו מצות, טונה דבש, ועוגות לפסח, אבל מעבר לזה אכלנו רק ביצים קשות, תפוחי אדמה ובננות.
מבגסו נסענו לאמריצר. חצי הדרך רבנו עם הנהג כי שילמנו על אוטו עם מיזוג, אמרו לנו שיהיה אפשר להדליק את המיזוג רק בסוף הירידות, אז לא אמרנו כלום כשיצאנו אבל אז כשהדרך התיישרה אבא שלי ביקש להדליק מיזוג הנהג אמר שזה עוד כסף, כשהבהרנו לו שכבר שילמנו, הוא אמר שהמיזוג לא עובד, אז התקשרנו למשרד שלו, וכך במשך שלוש השעות הראשונות לנסיעה (חצי הדרך) נסענו בלי מיזוג וגם התווכחנו עם האיש מהמשרד שאנחנו לא מוכנים לחכות שיתקנו ושישלח מיד רכב אחר (כן, ההורים שלי רק שבוע בהודו...) אבל למרבה ההפתעה (שלי) הוא אכן שלח אוטו אחר עם מיזוג והמשך הדרך עברה בשלום יחסי. נסענו לגבול הודו-פקיסטן, שם נערך בכל ערב טקס חילופי משמרות, הורדת הדגל ולחיצת יד ידידותית בין שני הצדדים (זה הדבר הידידותי היחיד בין שני הצדדים, חוץ מקריקט, שגם הוא בעצם לא ידידותי כלל....) אלפי הודים מכמכל רחבי המדינה מגיעים כל יום (!) לצפות בטקס הזה. ישבנו לנו בטריבונת האח"מים ונמסנו מחום. עד שיתחיל הטקס משמיעים ברמקולים שירים פופולריםם מסרטי בוליווד, והקהל רוקד על הכביש. קטעים. מדי פעם יש כרוז שצועק ברמקול "הודו" וכולם עונים לו "תחי!" (בהינדי זה נשמע יותר טוב) ושלל קריאות עידוד. גם בצד הפקיסטני צועקים אבל פחות, וגם יש להם ה-ר-ב-ה פחות קהל. בסוף התחיל הטקס. חיילים עם מניפות אדומות מהצד ההודי ועם גלימות ומניפות שחורות מהצד הפקיסטני צועדים ברגליים מונפות ובעצבים רבים אל השער, פותחים אותו בחבטה, צועדים עוד כמה פעמים מצד אל צד, זורקים את החבלים אחד לשני וכך הלאה. אכן טקס משעשע, אבל היה נורא חם. חוץ מכל זה התחושה הכללית היא של טקס ערב יום העצמאות. מוכרים דגלים ומצחיות ופופקורן והשמחה גדולה.
משם נסענו לאמריצר וחיפשנו מלון. אני הייתי קצת חולה אז נרדמתי והתעוררתי מהחום לקראת סוף החיפושים. אחרי שהתמקמנו נסענו למבצר המוזהב, שם יש טקס ב10 בלילה שבו "משכיבים לישון" את הספר הקדוש שלהם. זה לא ביטוי שלי. הם קוראים לספר גורו ומתייחסים אליו כ"הוא" . הם עוטפים אותו בהמון שכבות ומובילים אותו באפיריון מוזהב אל מחוץ לחדר (בדרך כולם מתחלפים בנשיאת הארון, ואפילו את אבא שלי כיבדו...) ומנקים את כל המקדש בחלב ומי ורדים(!) הסתובבנו קצת במקדש אם כי אני ממש גססתי ועדיין היה ממש חם למרות שהיה אמצע הלילה ... על טקס ההתעוררות של הספר, ב4 בבוקר, ויתרנו אבל חזרנו שוב אל המקדש ביום כדי להסתובב בו שוב. ההורים שלי היו ממש מוקסמים. פגשנו גם שני זקנים סיקים שבמפתיע דיברו אנגלית וההורים שלי התיישבו לשיחה מעמיקה איתם, שניהם פרשו מהעבודה והם באים למקדש כל יום לשבת ולדבר.
אחרי הצהריים (ואחרי ארוחה של מצות וטונה מחוץ למקדש שבמהלכה צפו בנו, כמובן, המון הודים)חזרנו למלון, שם כבר לא היה לנו חדר אבל השארנו שם את התיקים, ושקענו בסרט בוליווד שהיה בלובי, כמעט לא רצינו לעזוב כדי לנסוע לרכבת, אם כי הבנו רק אחוז קטן למדי ממה שקרה שם...
הגענו לדלהי השכם בבוקר, היישר למלון שכבר הזמנתי מראש, אני נרדמתי מיד אחרי המקלחת ואמא שלי בעיקר השמיצה אותי (כי היא לא ישנה ברכבת וגם לא הצליחה להירדם במלון) ואז יצאנו לקרוע את דלהי. נסענו לקונאט פלייס - איזור עשיר ומערבי למדיי, נקלענו לשוק מתחת לאדמה שבו הציקו לנו אפילו יותר מבמיין בזאר, ויצאנו משם ל"שער הודו" (מין שער ניצחון שכזה באמצע דלהי, יש אחד גם בבומביי, יותר יפה...) משם נסענו למקדש הלוטוס הבהאי. זה מבנה מאוד יפה ומרשים, הבעיה היתה שנסענו אליו באוטוריקשה, והיה חם נורא והיו פקקים איומים. וגם היה יום שישי והיו לנו עוד סידורים וקניות לעשות חזרה במיין בזאר. בדרך חזרה הנהג עצר לנו כמובן בחנות שבה הוא מקבל עמלות (בויכוח עם נהגי הריקשות ההורים שלי נכנעו בסוף, אני העדפתי לשלם עוד חמישים רופי ולוותר על התענוג) ולא הסתיר את אכזבתו כשיצאנו אחרי חמש דקות כמובן בלי לקנות כלום. לפחות היה שם מיזוג אז זו היתה הפסקה נאה. הגענו למיין בזאר לקניות אחרונות וחשוב מכך - שבת אחרונה ושביעי של פסח.
השבת עברה בדיונים מעניינים עם חברים שפגשנו בתחנות קודמות בטיול, ולאבא שלי - גם עם החב"דניקים... ו
ובמוצאי שבת - אחרי אכילת חמץ הודי אחרון התחלנו במשימה הקשה מכולן - לארוז את כל הציוד שלי בשלושת המזוודות/תיק שלנו... ועוד המיזוג בחדר הפסיק לעבוד...
וזהו! בחצות יצאתי לבד לשדה התעופה, להורים שלי היתה טיסה למחרת, חוץ משינויים בזמני הטיסות הכל עבר בשלום והנה אני בארץ!!
רגע, חכו, תנו לי דקה להתאושש...
אז אני בארץ, אפשר לקפוץ להגיד שלום, להתקשר וכו' אבל אני מזהירה - ובבקשה לא להיעלב, ייקח לי עוד קצת זמן עד שאשלים עם הפלאפון שלי, כרגע אני עוד לא ממש מתקשרת איתו אז ייקח לי זמן לחזור לתקשורת מלאה עם העולם... כרגע אני עוד בחרדות מטלפונים, רדיו, טלוויזיה עיתונים ושאר דברים שעלולים לחבר אותי למציאות אבל תנסו......
אז כאן צריך כמה מילות פרידה, אני מניחה מהבלוג שלי ומכם, קוראיו הנאמנים - באמת תודה שהייתם איתי בטיול שלי, שמחתי והתרגשתי לקרוא את התגובות והמיילים, וגם הופתעתי כל פעם מחדש לראות שכל כך הרבה אנשים קוראים אותי ועוד נהנים...
אז תודה, כל טוב, ולהתראות בשמחות! :-)
אלירז
1 comment:
אני מכיר סוכנת דוגמנות ממש מעולה שיכול לעזור לכל דוגמן או דוגמנית מתחילה,היא פשוט מעולה היא יודעת את כל סודות התחום,יש לה הבנה עמוקה במדיה של הדוגמנות,איך צריך להתנהג ,איך להתלבש ואיך לדבר לשופטים לפני האודישנים.
Post a Comment