כל ההתחלות קשות, אבל זאת הכי!ן

sorry no english this time... no patience and its late... practice you hebrew!
טוב, אני בהודו.
(ואין לי כוח לערוך את זה עכשיו אז יהיה ככה, קצת בזרם התודעה...)
מכירים את כל הסיפורים על אלה שיצאו משדה התעופה ומיד רצו לחזור הביתה? אז זה כמעט קרה לי... היה לי בוקר איום ונורא ובאמתרציתי לחזור הביתה! אבל בסוף זה עבר. כל זאת ועוד - לפניכם...
בשדה התעופה בארץ זיהה אותי בחור שערב קודם השכיר דירה לחבריי מירי וקובי, הם עלו על העובדה שאנחנו על אותה טיסה. שיחקנו בהימורים על מי ממשיך איתנו עד בומביי, אחרי העצירה של חמש שעות באיסטנבול. שם איבדתי את אותו יורם אבל אחד ההימורים שלי התגלה כנכון ונטפלתי לישראלי אחר - אודי שהתכתב איתי דרך אתר למטייל. שניהם היו די מעופפים ועם פחות עצות מלי, מה שיתברר בהמשך כלא משנה בכלל... בכל אופן אודי ואני ישנו על ספסלים בשדה"ת באיסטנבול ואח"כ קראנו ואז יורם מצא אותנו וחיכינו שלושתנו, משום מה אי אפשר לחכות ממש ליד השער של הטיסה, אז כל פעם חיכינו ליד שערים של טיסות אחרות וזה היה ממש מצחיק. חלק מהזמן היינו מוקפים בכלמיני אפגנים ואסיאתים ממש משונים. (זה היה פחות מצחיק כשהאחרים הלכו לעשן ונשארתי לבד...)בכל אופן כשכבר יכולנו לשבת ליד השער שלנו ולראות מי איתנו על הטיסה גילינו שאנחנו שלושת התרמילאים הישראלים היחידים על הטיסה! די מפתיע, וגם מזעזע בהתחשב בזה שהשניים האחרים גילו ששניהם מתכננים להמשיך לטיסה לגואה ישר משדה"ת ואילו אני תכננתי להיכנס לעיר לאיזה יום יומיים. ייקטתי שתי בנות שנראו מטיילות יחד ושאלתי אותן-הצעתי להן לחלוק מונית כשנגיע למומבאי. הן היו גרמניות ואחת מהן - מריה היתה חייכנית והסכימה אז קצת נרגעתי.
המטוס מאיסטנבול לבומביי היה קטן, ישן וצפוף, ולידי ישב הודי צעיר ושמן מאוד, שהיה מעט נרגן אחרי שהזזתי אותו מהמקום שלי. במושב מעבר למעבר ישבו מהנדסת מזון טורקיה צעירה ומטייל גרמני ששתה יותר מדי ושיש לי הרגשה שעוד יצוץ לי איפשהו . אה. והאוכל הכשר היה א-י-ו-ם ו-נ-ו-ר-א. עכשיו אתם אומרים "ברור, אוכל כשר בטיסות הוא תמיד איום ונורא" אבל זה היה איום במיוחד! היה בו קופסת שימורים מחוממת של טונה וירקות. ועוד משהו שלא הבנתי מהו כי זה היה בצרפתית (מה שלא גרם לו להיראות, להריח או לטעום יותר טוב...) בכל אופן, הגענו לבומביי בסוף. בתורים השונים עוד עמדתי עם הישראלים, שכמובן מצאו זה את זה והכרחתי אותם לחכות איתי לגרמניות ולוודא שהן לא מבריזות לי. הן היו מעט אנטיפתיות בהתחשב בזה שאני ניהלתי את הזמנת המונית (תשלום מראש- טופס- שוטר- נהג מונית- שני פורטרים שדורשים טיפ במטבעות זרים) ואז כולם נעלמו והשאירו אותנו לבד במכונית והן התחילו להילחץ. ואז הנהג הגיע ואני התחלתי להילחץ. רבות כבר נכתב על הנהיגה בהודו, בואו רק נסכם ונאמר שזה גורם לישראל להיראות כמו שוויץ.
הגרמניות כילו תושיה והודיעו לנהג שיש לנו מקומות מוזמנים בגסט האוס מסוים (מה שלא היה נכון כמובן אבל היה אמור לפטור אותנו מהצקות והגעה למקומות שהנהג רוצה...) בכל אופן מצאנו את עצמנו מדדות בין גסטהאוסים שונים שכולם בקומות שלישית-רביעית, וכמעט התעלפתי מהטיפוסים עם התיק. בסוף כשכבר התעייפנו לגמרי שכרנו חדרים בלי מיזוג ובליח מקלחת צמודה בגסט האוס העונה לשם אל חיג'אז, וכולכם יכולים רק לשער איך הרגשתי כשהייתי צריכה להציג שם דרכון...
קשה לכם לדמיים את זה שם בדצמבר, אבל כאן חם ולח מנשוא, והייתי זקוקה נואשות למקלחת. מי שהיה פה יודע מה זה אומר למי שלא אומר שתי מלים: דלי ונטלה. את השאר תדמיינו.
ניסיתי לישון במחנק, הצלחתי לכמעט שעתיים ואז קמתי לחפש את בית חב"ד בתקווה למצוא אל מי לחבור. למרות שהיתה לי כתובת מדוייקת ביותר והמקום נמצא מרחק חמש דקות הליכה לקח לי כמעט שעה למצוא כי אף אחד לא ידע איפה זה. בסוף מצאתי והמקום היה נטוש! אבל היה שלט שיש אינטרנט חינם למעלה אז עליתי וכתבתי למשפחה שאני בחיים אבל לא הרבה מעבר לזה כי הייתי בייאוש די משמעותי ורציתי הביתה...
יצויין שעד עכשיו אני לא בטוחה שזה לא תופעות לוואי של הכדורים נגד מלריה...
בכל אופן בעצתה של רבקי הרבנית הלכתי לי לשער הודו, אבל לא היתה לי סבלנות ורק רציתי לעוף מפה. חיפשתי את הגסט האוס של צבא הישע(!) שם אמרה לי רבקי שיש בחורה דתיה מאוסטרליה שנוסעת היום לגואה ואולי אוכל להצטרף אליה. בעודע משוטטת יירט אותי איזה בחור ישראלי שחיפש גם הוא את המקום וחיפשנו יחד. הוא חיפש מקום לשכן בו את אבא שלו שמגיע מחר, והמקום לא התאים לו אבל אני החלטתי לעבור כי יש שם חדר אחד שבו ישנות המון בנות (שישנו אמנם, למרות שכבר היה צהריים). אני יודעת שזה לא נשמע מפתה אחרי שהיה לי חדר לבד, אבל אולי כבר הבנתם שמצבי היה לא משהו... בכל אופן החלטתי לחזור להביא את החפצים שלי והתברברתי שעות בלי למצוא את הגסט האוס שלי... הייתי כבר באפיסת כוחות ורעב אבל לא הצלחתי לגייס מספיק יוזמה למצוא משהו לאכול, מזל שאותו ישראלי מקודם, ירון, יחד עם בחורה בשם מורן שנתקלנו בה אספו אותי ולקחו אותי לאכול קצת אורז. מאח"כ הם ליוו אותי עד לגסטהאוס אחרי שסיפרתי להם על נטיות ההתברברות שפיתחתי ולאור מצבי העגום (אפילו הגרמניות שבהן נתקלתי שוב מתחת לגסט האוס הקודם נראו מרחמות עליי...)
ובכן בדורמיטורי של צבאר הישע אכן נמצאה ישועתי, בצורת בחורה אוסטרלית דוסית ומעט הזויה בשם רוחלה, ובחורה בריטית בשם שרה, גבוהה כמוני ורחבה פי שניים עם צמות סגולות ולב מזהב. לרוחלה כבר היה כרטיס רכבת דרומה לגואה להערב אבל קבענו לאכול יחד בבית חבד(קיוויתי למצוא כאן עוד ישראלים אבל התבדיתי...) ובינתיים יצאתי עם שרה לקנות כרטיס רכבת. בדרך עצרנו באיזה מקום שבו ישבו חברה שלה עם עוד חברה שנחתה היום (הי, בעצם גם אני נחתתי היום!) ושתיהן התגלו כחמודות להפליא. בקיצור, ארבעתנו - קלייר, כריס, שרה ואנוכי עלינו על מונית לתחנת הרכבת שם עמדנו בתור מלא הודים עד ששאלתי והתברר שאנחנו אמורות להיות בצד השני של הרחוב, ושוב עמדנו בתור עם המון הודים ואף תייר, עד שהתברר שאנחנו אמורות להיות בקומה מעל (אחרי שכולם סיימו לבהות בנו הם נזכרו להגיד לנו את זה...) ובסוף הצלחנו לרכוש כרטיס לגואה למחר בלילה.
אז זהו.
אחר כך עוד טיילנו בעיר קצת, נקלענו להפגנה של עובדי הרכבת ששפכו אחד על השני צבע אדום ופוצצו נפצים ממש מפחידים (תמונות יהיו מתישהו, פה היו אס בי מקריס את המחשב...) והגענו חזרה לגסט האוס, ומחר יום חדש ומלא הרפתקאות. אני משתדלת לא להציק לשרה יותר מדי בשאלות על מה עושים מחר(הנסיעה רק ב11 בלילה) כי זה ברור שהיא לא הטיפוס וגם ככה היא אימצה אותי להפליא, אבל יהיה בסדר...
שלא תתרגלו , לא תמיד זה יהיה כזה ארוך, סתם היום היה לי הרבה מה לפרוק...
אלירז