פוסט פוסט

שלום לכולם!
ובכן, המשך קורותיי עם ההורים בהודו...
ראשית - לכל השואלים - ההורים שלי התנהגו יפה בסך הכל, היו הרבה פחות בהלם משציפיתי (חוץ מבכמה אפיזודות במקומות מובנים כמו המיין בזאר בדלהי או ורנאסי...)ולי זה היה בסך הכל נחמד ומשעשע לטייל עם ההורים. זה כבר סוף הטיול אז זו היתה הכנה טובה לחזרה לארץ, אם כי כן היה קשה פתאום לא להיות לבד אפילו לשניה...
נשארנו בבהגסו עוד כמה ימים נהדרים, מזג האויר היה נהדר, ואמא שלי היתה מאושרת, ובעצם כולנו. רק עניין האוכל הטריד אותי, כי באמת לא היה מה לאכול והייתי רעבה כל הזמן. ההורים שלי הביאו מצות, טונה דבש, ועוגות לפסח, אבל מעבר לזה אכלנו רק ביצים קשות, תפוחי אדמה ובננות.
מבגסו נסענו לאמריצר. חצי הדרך רבנו עם הנהג כי שילמנו על אוטו עם מיזוג, אמרו לנו שיהיה אפשר להדליק את המיזוג רק בסוף הירידות, אז לא אמרנו כלום כשיצאנו אבל אז כשהדרך התיישרה אבא שלי ביקש להדליק מיזוג הנהג אמר שזה עוד כסף, כשהבהרנו לו שכבר שילמנו, הוא אמר שהמיזוג לא עובד, אז התקשרנו למשרד שלו, וכך במשך שלוש השעות הראשונות לנסיעה (חצי הדרך) נסענו בלי מיזוג וגם התווכחנו עם האיש מהמשרד שאנחנו לא מוכנים לחכות שיתקנו ושישלח מיד רכב אחר (כן, ההורים שלי רק שבוע בהודו...) אבל למרבה ההפתעה (שלי) הוא אכן שלח אוטו אחר עם מיזוג והמשך הדרך עברה בשלום יחסי. נסענו לגבול הודו-פקיסטן, שם נערך בכל ערב טקס חילופי משמרות, הורדת הדגל ולחיצת יד ידידותית בין שני הצדדים (זה הדבר הידידותי היחיד בין שני הצדדים, חוץ מקריקט, שגם הוא בעצם לא ידידותי כלל....) אלפי הודים מכמכל רחבי המדינה מגיעים כל יום (!) לצפות בטקס הזה. ישבנו לנו בטריבונת האח"מים ונמסנו מחום. עד שיתחיל הטקס משמיעים ברמקולים שירים פופולריםם מסרטי בוליווד, והקהל רוקד על הכביש. קטעים. מדי פעם יש כרוז שצועק ברמקול "הודו" וכולם עונים לו "תחי!" (בהינדי זה נשמע יותר טוב) ושלל קריאות עידוד. גם בצד הפקיסטני צועקים אבל פחות, וגם יש להם ה-ר-ב-ה פחות קהל. בסוף התחיל הטקס. חיילים עם מניפות אדומות מהצד ההודי ועם גלימות ומניפות שחורות מהצד הפקיסטני צועדים ברגליים מונפות ובעצבים רבים אל השער, פותחים אותו בחבטה, צועדים עוד כמה פעמים מצד אל צד, זורקים את החבלים אחד לשני וכך הלאה. אכן טקס משעשע, אבל היה נורא חם. חוץ מכל זה התחושה הכללית היא של טקס ערב יום העצמאות. מוכרים דגלים ומצחיות ופופקורן והשמחה גדולה.
משם נסענו לאמריצר וחיפשנו מלון. אני הייתי קצת חולה אז נרדמתי והתעוררתי מהחום לקראת סוף החיפושים. אחרי שהתמקמנו נסענו למבצר המוזהב, שם יש טקס ב10 בלילה שבו "משכיבים לישון" את הספר הקדוש שלהם. זה לא ביטוי שלי. הם קוראים לספר גורו ומתייחסים אליו כ"הוא" . הם עוטפים אותו בהמון שכבות ומובילים אותו באפיריון מוזהב אל מחוץ לחדר (בדרך כולם מתחלפים בנשיאת הארון, ואפילו את אבא שלי כיבדו...) ומנקים את כל המקדש בחלב ומי ורדים(!) הסתובבנו קצת במקדש אם כי אני ממש גססתי ועדיין היה ממש חם למרות שהיה אמצע הלילה ... על טקס ההתעוררות של הספר, ב4 בבוקר, ויתרנו אבל חזרנו שוב אל המקדש ביום כדי להסתובב בו שוב. ההורים שלי היו ממש מוקסמים. פגשנו גם שני זקנים סיקים שבמפתיע דיברו אנגלית וההורים שלי התיישבו לשיחה מעמיקה איתם, שניהם פרשו מהעבודה והם באים למקדש כל יום לשבת ולדבר.
אחרי הצהריים (ואחרי ארוחה של מצות וטונה מחוץ למקדש שבמהלכה צפו בנו, כמובן, המון הודים)חזרנו למלון, שם כבר לא היה לנו חדר אבל השארנו שם את התיקים, ושקענו בסרט בוליווד שהיה בלובי, כמעט לא רצינו לעזוב כדי לנסוע לרכבת, אם כי הבנו רק אחוז קטן למדי ממה שקרה שם...
הגענו לדלהי השכם בבוקר, היישר למלון שכבר הזמנתי מראש, אני נרדמתי מיד אחרי המקלחת ואמא שלי בעיקר השמיצה אותי (כי היא לא ישנה ברכבת וגם לא הצליחה להירדם במלון) ואז יצאנו לקרוע את דלהי. נסענו לקונאט פלייס - איזור עשיר ומערבי למדיי, נקלענו לשוק מתחת לאדמה שבו הציקו לנו אפילו יותר מבמיין בזאר, ויצאנו משם ל"שער הודו" (מין שער ניצחון שכזה באמצע דלהי, יש אחד גם בבומביי, יותר יפה...) משם נסענו למקדש הלוטוס הבהאי. זה מבנה מאוד יפה ומרשים, הבעיה היתה שנסענו אליו באוטוריקשה, והיה חם נורא והיו פקקים איומים. וגם היה יום שישי והיו לנו עוד סידורים וקניות לעשות חזרה במיין בזאר. בדרך חזרה הנהג עצר לנו כמובן בחנות שבה הוא מקבל עמלות (בויכוח עם נהגי הריקשות ההורים שלי נכנעו בסוף, אני העדפתי לשלם עוד חמישים רופי ולוותר על התענוג) ולא הסתיר את אכזבתו כשיצאנו אחרי חמש דקות כמובן בלי לקנות כלום. לפחות היה שם מיזוג אז זו היתה הפסקה נאה. הגענו למיין בזאר לקניות אחרונות וחשוב מכך - שבת אחרונה ושביעי של פסח.
השבת עברה בדיונים מעניינים עם חברים שפגשנו בתחנות קודמות בטיול, ולאבא שלי - גם עם החב"דניקים... ו
ובמוצאי שבת - אחרי אכילת חמץ הודי אחרון התחלנו במשימה הקשה מכולן - לארוז את כל הציוד שלי בשלושת המזוודות/תיק שלנו... ועוד המיזוג בחדר הפסיק לעבוד...
וזהו! בחצות יצאתי לבד לשדה התעופה, להורים שלי היתה טיסה למחרת, חוץ משינויים בזמני הטיסות הכל עבר בשלום והנה אני בארץ!!
רגע, חכו, תנו לי דקה להתאושש...
אז אני בארץ, אפשר לקפוץ להגיד שלום, להתקשר וכו' אבל אני מזהירה - ובבקשה לא להיעלב, ייקח לי עוד קצת זמן עד שאשלים עם הפלאפון שלי, כרגע אני עוד לא ממש מתקשרת איתו אז ייקח לי זמן לחזור לתקשורת מלאה עם העולם... כרגע אני עוד בחרדות מטלפונים, רדיו, טלוויזיה עיתונים ושאר דברים שעלולים לחבר אותי למציאות אבל תנסו......
אז כאן צריך כמה מילות פרידה, אני מניחה מהבלוג שלי ומכם, קוראיו הנאמנים - באמת תודה שהייתם איתי בטיול שלי, שמחתי והתרגשתי לקרוא את התגובות והמיילים, וגם הופתעתי כל פעם מחדש לראות שכל כך הרבה אנשים קוראים אותי ועוד נהנים...
אז תודה, כל טוב, ולהתראות בשמחות! :-)
אלירז

ההורים באים!

חג שמח לכל בית ישראל!
ובכן, כמעט כרגיל עברו יובלות מאז הפעם האחרונה שכתבתי... המשך השהות שלי בדהרמסלה רבתי עברה בנעימים וברוגע
וכמעט לא רציתי לעזוב...גם די התרגלתי לזה שאנשים באים והולכים ואני נשארת... אבל ההורים שלי הלכו והתקרבו ולא היה מנוס מלעזוב. הבעיה העיקרית היתה כמובן לארוז את החדר שלי, שבו גרתי שבועיים וחצי, אבל עם קצת עזרה (נפשית) מחברים, הצלחתי בסוף. החלטתי לפגוש את ההורים שלי בורנאסי, ולא באגרה כמו שתכננו בהתחלה , כי חששתי שאמא שלי לא תעמוד בחוויה... הבעיה היתה נסיעת רכבת של 20 שעות שלא כל כך התחשק לי לעשות. אז החלטתי במפתיע לחתוך אותה ולצאת מדרמקוט כמה ימים קודם לרישיקש (לילה) ומשם לורנאסי (עוד לילה). אחרי יומיים של תיזוזים אצל סוכן נסיעות בניסיונות שווא להשיג כרטיסים לכל הרכבות שנצטרך עד סוף הטיול (הייתי שעתיים וחצי אצל סוכן אידיוט שלא הצליח להשיג לי כרטיסים לאף רכבת שרציתי, אבל השיג כמה כרטיסים לרכבות שלא רציתי) קניתי לי גם כרטיס לרישיקש(אם כי לא היה כרטיס משם לורנאסי). ברגע האחרון אביתר החליט להצטרף אליי, אז שוב לא נסעתי לבד ברכבת, וגם זכיתי בשותף משובח. ברישיקש היה חם מאוד. זה בניגוד לדהרמסלה שבה מזג האויר נוח למדיי, שמשי בבוקר, ובצהריים יורד ענן מההר, לפעמים מוריד גשם ולפעמים לא. בלילה קר מאוד. בשבת האחרונה שלנו שם ירד גשם ללא הפסקה. אבל ממש. מהבוקר עד אחרי הצהריים, והיה קר נורא. אז כאמור ברישיקש היה חם, אבל ירדנו לרחוץ בגנגס (רישיקש קרובה יותר למקורות הגנגס ולכן הוא לא מזוהם כמו בורנאסי)שהיה קפוא ממש. בסך הכל לא עשינו הרבה ברישיקש, אני נהניתי מהאוירה, וביום שיש הלכנו לטיול ברחבי העיר (לרם ג'ולה) ובדרך חזרה נהיה לנו נורא חם אז פשוט קפצנו שוב למים... שבת היתה חביבה בבית חב"ד ופגשנו כל מיני אנשים מתחנות קודמות בטיול, ובמוצ"ש כבר נסעתי, קצת בלחץ, לתחנת הרכבת. הפעם נסעתי לבד, לראשונה בטיול. שזה בהחלט מעניין... אחרי תלאות מרובות ברישיקש הצלחתי להשיג לי כרטיס (יקר להחריד) לורנאסי, ברכבת אחת יותר מוקדמת ממה שאמרתי להורים שלי בהתחלה, אבל במחלקה עם מיזוג אויר, שזה אומר שההודים טיפה פחות בוהים ויותר עשירים (וגם מקבלים סדינים ושמיכות...) ישנתי לא רע ובבוקר אחרי שישבתי קצת עם עצמי, עצרתי בדרך לשירותים ליד ילדה שציירה מאוד יפה. אחותה הזמינה אותי להצטרף אליהם, ושקעתי איתן בשיחהשהיתה לפעמים הזויה למדיי, אבל בהחלט העברנו יחד בנעימים את רוב היום.
הגעתי לורנאסי, אל חום אימים - הרבה יותר גרוע מרישיקש... לקחתי מונית היישר אל המלון שההורים שלי הזמינו על פי עצתי. ונכנסתי בדיוק כשהם היו בדלפק וניסו לטכס עצה מה לעשות, כי ההמקום ממש לא עמד בסטנדרטים של אמא שלי, אבל הם לא יכלו לעבור כי לא היה להם איך להודיע לי, ואני הייתי צפויה להגיע רק בשתיים בלילב... בכל אופן אחרי ההלם הראשוני הלכנו לחפש מלון, זה לקח די הרבה זמן ותיזוזים והתעסקויות עם נהגי המונית והריקשה שהביאו אותנו, אבל בסוף נמצא המלון שהתאים לסטנדרטים.
בסך הכל אמא שלי הזדעזעה מורנאסי כצפוי, אך עמדה בזה בגבורה רבה. למחרת בבוקר יצאנו לשיט בסירה על הגנגס, וראינו שיעור יוגה של ילדים, המון אנשים טובלים, שריפת גופות, ושאר דברים שרואים על הגנגס. לי זו היתה, כזכור, הפעם השניה בשיט כזה, אבל זה היה ממש מעניין לראות שוב לכאורה את אותו דבר, אבל קרו דברים אחרים לחלוטין מכשהייתי שם בפעם הקודמת. וגם היה הרבה פחות קר... אחרי השיט המשכנו לסיור מקדשים. המדריך שלנו היה פחות מוצלח מזה של הפעם הקודמת, אבל היינו ביותר מקדשים, שבחלקם לא הייתי קודם. גם הפעם בדיוק היה חג, הפעם היה זה יום הולדתו של קרישנה או חג של דורגה - הדעות חלוקות... היה מעניין וההורים שלי הוקסמו משלל הפוג'ות (טקסים דתיים). אחרי שיטוט מעייף בשוק בחום היום, הגענו בערב לפוג'ה בגהט המרכזית - טקס הערב היומי בורנאסי. יצא שהיינו בעיר בדיוק בעת ביקורו של יוגי ראםדב - איזה יוגי חשוב מאוד שנשא דרשה ארוכה מאוד לפני הפוג'ה, אבא שלי טוען שהאיש הוא תואם אמנון יצחק - מין מחזיר בתשובה הינדי. אחר כך היתה פוג'ה מיוחדת - בנוסף לבחורים הרגילים היו גם בחורות עם פונפונים מנוצות, מקהלת ילדות וזיקוקים. ההורים שלי היו מוקסמים לחלוטין וגם לי היה מעניין, כאמור, שוב. אחר כך חזרנו למלון, ויצאנו לארוחת ערב אצל אנשים שההורים שלי פגשו בטיסה, איזה הודי נוצרי שהתרגש מאוד מהעיסוק של אמא שלי במגילות הגנוזות, מאוד התרגשנו להיות בבית של הודים אמידים, ואכן היה מעניין, הם גם הזמינו עוד זוג חברים שלהם שהיו מאוד חביבים ומעניינים - הם מנהלים בית ספר נוצרי גדול בורנאסי. ההורים שלי הסבירו להם מראש על מגבלות הכשרות, אבל החבר'ה לא התייאשו והכינו לנו אוכל בכלים חדשים (!) והיה ערב ממש נחמד ומעניין למרות העייפות. למחרת נסענו לסארנאת, מקום קדוש לבודהיסטים, שגם בו הייתי בפעם הקודמת, אבל הפעם היה הרבה יותר ריק כי זו לא עונה של עולי רגל, אבל מצד שני איך שירדנו מהאוטו צד אותנו מדריף מטעם המרכז הבודהיסטי שעשה לנו סיור מסודר באיזור כולל כל המקדשים וכולל התחמקות מתשלום הרבה כסף על כניסה לאתר עתיקות ממש מאכזב... הוא היה חביב ויסודי אז סלחנו לו על זה שהוא קצת התיש אותנו... ן
למחרת לקחנו רכבת לאגרה. המקומות שלנו היו לא ביחד אבל הרכבת היתה די ריקה כשעלינו אז השתלטנו על איזה תא בהנחה שכשיגיעו הבעלים החוקיים ניתן להם את המקומנות שלנו, אבל במקום זה יצא שבילינו חצי נסיעה בויכוחים מעצבנים עם שוליית- כרטיסן מעצבן. בכל אופן באגרה הגענו למלון שאבא שלי הזמין מראש שהיה ממש שווה, וגם התרשמנו מכמה שהעיר חדשה ונקיה... אחרי מנוחה קלה נסענו לפטיפור סיקרי - עיר נטושה מהמאה ה16.
אני כזכור קצת שבעה ממבצרים וכד' אבל זה היה ממש יפה ומרשים, וגם זה שההורים שלי מאוד התלהבו הוסיף לסבלנות שלי.
אחרי הצהריים עברנו במשרדי רשות העתיקות ההודית, כי אמא שלי היקרה הביאה איתה את כרטיסיה ורצתה שהם יעזרו לנו להיכנס לטאג', ולהפתעתי כי רבה - למחרת עם שחר (אבל ממש, לפני הזריחה...) התייצבנו בטאג' מאהל ונכנסנו - חינם!! לאלה מכם שטרם היו בהודו אבהיר שהכניסה לטאג' היא אחד הקנסות הגדולים בטיול (750 רופי, אל תנסו להמיר לשקלים...) וכמה אנשים שיבחו אותי על ההצטיינות שבללכת לשם עם ההוריםפ - בהנחה שהם ישלמו, ובכן - נרשמה הצטיינות יתרה - לא שילמנו בכלל...
וגם התייחסו אלינו כאל אח"מים, העבירו אותנו בלי בידוק והצמידו לנו מדריך, הפעם תמציתי ביותר.
ובעניין הטאג' עצמו - בהודו פוגשים שני סוגי מטיילים: כאלה שמתאכזבים מהטאג' מאהל ולעומתם כאלה שאומרים שזו פסגת הטיול. אנחנו בהחלט התרשמנו ונפעמנו. (תמונות יגיעו, מתישהו...)ן
בהמשך היום נסענו במונית (!) ממוזגת(!!) לדלהי (איזה כיף לטייל עם ההורים... ) כי לא הצלחנו להשיג רכבת ישר מאגרה לדהרמסלה.היו ללנו כמה שעות בדלהי אז אמרתי שנלך קצת למיין בזאר. בדרך קצת הצטערתי שלא הבאתי איתי ערכת החייאה, כי אמא שלי היתה על סף עילפון. בסוף לא היה לנו הרבה זמצן אז שתינו קפה קר עכל איזה גג (שדוקא זכה לתשואות מצד אמא שלי) וחזרנו לתחנת הרכבת. גם הפעם היו בעיות כי להורים שלי היו מקומות אבל אני הייתי ברשימת המתנה. אמרנו שמקסימום אמא שלי ואני נישן יחד... למזלנו הרב היינו בתא עם משפחה הודית מקסימה עם שני ילדים קטנים וכשהאבא ראה שאנחנו מתארגנות לישון יחד הוא התעקש שהוא ישן עם הילד שלו בן ה9 ואנחנו נקבל את המיטה שלו. אז ישנתי מעולה! הכי טוב שישנתי אי פעם ברכבת... הגענו לצ'קי בנק - התחנה שקרובה (3 שעות) לדהרמסלה, ומיד נרשמה אנחת רווחה מצד כולם באשר למזג האוויר, ואני רשמתי נקודה לזכותי (אני צריכה לרשום אותן כי המלון בורנאסי היה נקודה רצינית לרעתי...) יצויין שלפני בואם הזהרתי את ההורים שלי שקר בדהרמסלה ושיביאו משהו חם והם התלוננו שכל שאר הטיול יהיה בחום של 40 מעלות ושחבל, אבל אני הפצרתי בהם מתחת לארבע השמיכות שאיתן ישנתי כל לילה ואחר כך הם לא הפסיקו לצחוק עליי בורנאסי (46 מעלות בצל) ובאגרה (קצת פחות אבל לא הרבה...) גם המלון שהזמנתי נרשם כהצלחה ואנחנו התפנינו לאכול חמץ טיבטי אחרון במקלאוד גאנג'. אחרי הצהריים הלכנו לבדוק מה נשתנה בלב היהודי, שם נרשמתי מבעוד מועד לעשות את הסדר. ההכנות היו בעיצתומן, אמא שלי התפלצה מזה שדברים עוד לאר מוכנים ושלושתנו נרתמנו לחתוך ירקות במרץ.\ תוך כדי הכנות לבישולים גילינו למרבה התדהמה שאבוי -בליל הסדר צפויות קטניות!! באשכנזיותנו כי רבה ארזנו את עצמנו והעלינו את אבא שלי על ריקשה כדי לרשום אותנו לסדר בבית חב"ד שבדרמקוט הסמוכה... את שבת בילינו בכל זאת בלב היהודי והיה מאוד כיף ומעניין, ואחר הצהריים טיפסנו אל דרמקוט לסדר בבית חב"ד. הגענו בשבת אחה"צ, ובמוצאי שבת מיד גוייסנו לחתוך ירקות במרץ - למרבה הזוועה הם התחילו לבשל רק אחרי צאת שבת! אמא שלי חטפה את הג'ננה, אבל באופן מפתיע התחלנו רק בחצי שעה איחור, (10 בלילה) והחב"דניקים הריצו את הסדר ודי חיפפו. (אבא שלי גילה שהם בעצם עושים סדר עם עצמם אחרי שנגמר הסדר הגדול). בסדר היו המון אנשים מעניינים ומוזרים שרק עם מעט מהם דיברנו. ן
וזהו, כך הגענו עד הלום. אני קצת מקצרת בסוף כי כבר חצות ואיש האינטרנט המסכן בוודאי רוצתה לסגור...
אני לא מבטיחה שאספיק לכתוב שוב השבוע, אם לא, יהיה זה פוסט סיום כבר מהארץ - ביום ראשון הבא!!
מועדים לשמחה
אלירז

בחזרה לחדשות...ן

ובכן, אחרי התלאות שעברתי בדרך אל דלהי, הן המשיכו מעט גם בדרך ממנה החוצה, כשאחרי החלפת אוטובוסים מציקה, התעוררתי בסליפרבוס שטופת זיעה קרה בחמש לפנות בוקר, ונוכחתי לדעת שהנעליים שלי, הפריט הכי יקר והכי חסר תחליף ברכושי, אינן איתי. כמה שעות של לחץ עברו עליי עד שהגעתי למקלאוד גאנג' והתקשרתי מיד לסוכן בדלהי שאישר ששכחתי אותן במשרד, ולא כפי שחששתי ברחוב או באוטובוס אחר...ן

אז עכשיו אני בדהרמסלה/מקלאוד גאנג'/דהרמקוט . הלוכסנים הם כיוון שאני גרה בדהרמקוט, כפרון קטנטן על ההר מעל מקלאוד גאנג' שהיא עיירה מעט גדולה יותר, ושתיהן יחד נחשבות חלק מדהרמסלה רבתי שנמצאת בעצם כחצי שעה מכאן.(ויש גם את בגסו שהוא עוד כפר בקומפלקס אבל עוד אין לי עניינים שם, אם כי כנראה אבלה בו את ליל הסדר.אי"ה...) ן

מקלאוד גאנג' היא גם מקום מושבה של הממשלה הטיבטית הגולה. הגעתי לכאן ביום חמישי שעבר, אחרי שלושה חודשים וחצי בלי חדשות משום סוג שהוא, היישר לתוך הפגנה. מהידע הממש מועט שלי ידעתי שדהרמסלה היא מרכז גדול לטיבטים שגלו מטיבט בגלל הכיבוש הסיני אבל לא מעבר לזה, ותהיתי אם ההפגנה היא עניין שבשגרה או שמשהו קרה. כשהגעתי לגסט האוס שבו השארתי את חפציי (ותודה למוריאל חברתי הצרפתיה מהאוטובוס...) הטלוויזיה היתה דלוקה על סי אן אן וראיתי שם את אותה הפגנה של טיבטים. אז הבנתי שמשהו פה קורה. ניסיתי לתחקר את הנזיר הטיבטי החביב שישב בקבלה אך ללא הצלחה, הוא חזר ואמר לי שהסינים נמצאים בטיבט או משהו, ואני ניסיתי לשאול אותו - כן אבל הם שם כבר הרבה שנים, למה היום זה הגיע לסי אן אן??

בכל אופן לקח לי כמה ימים לפענח את העניין והבנתי שנחתתי היישר אל מרכז החדשות העולמיות (טוב, אולי לא המרכז אבל אחד מהם...).האמת שדי קשה להבין מפה מה קורה - רוב האנשים ברחוב לא מדברים מספיק אנגלית כדי להסביר לי על מה ההפגנה או מה קורה, אבלך אני משתדלת להכין שיעורים ולקרוא באינטרנט מדי פעם (וגם לגייס הרבה סבלנות ובכל זאת לדבר עם טיבטים בסביבה, ששמחים על ההתעניינות גם כשהם לא מצליחים להסביר את עצמם היטב... ) למי שהיה יותר מנותק ממני, הנה מה שהצלחתי לפענח: בשבועות האחרונים יש התקוממות בטיבט במחאה על כך שסין מתכוונת להגביל את כניסת העיתונאים גם במהלך האולימפיאדה, ובמהלך ההתקוממות הסינים הורגים בטיבטים ללא רחם. הסינים מדווחים על כמה עשרות הרוגים או פחות, הטיבטים טוענים ליותר ממאה, ומגבים את הטענות שלהם בפוסטרים בחוצות דהרמסלה של צילומי גופות ופצועים - די מזוויע. מה שקורה כאן זה שמתחילת החודש ובמשך חמישה עשר יום היתה שביתה כללית - כל החנויות והעסקים השייכים לטיבטים (שזה הרוב במקלאוד) היו סגורים וכל יום בערך כל היום היו הפגנות ותהלוכות ברחבי העיר, שבהן צעדו עשרות ולפעמים מאות טיבטים, נושאים דגלים, ובערב (כל ערב) נרות, שרים מנטרות וצועקים סיסמאות לשחרור טיבט, קוראים לאו"ם להתעורר, לעולם לתמוך בהם, סיסמאות למען הדלאי למה, ולמען שחרורו של הפאנצ'ן למה - המנהיג הטיבטי השני בחשיבותו אחרי הדלאי למה, שהועלם ע"י הסינים כשהיה בן שש(!) ומאז הוא מוחזק ככל הנראה במעצר בית מזה שתים עשרה שנה (!!!) אבל איש לא ראה אותו וסין מסרבת לצלב האדום או לכל גוף אחר לראות אותו.

יש גכם שביתת רעב שנמשכת זה היום ה13. השביתה העסקית הסתיימה שלשום אחרי שהדלאי למה עצמו אישר לחזור לעסקים, כי בעלי העסקים כבר ממש סבלו. יום לפני סיום השביתה נפתחו חלק מהמסעדות (בהחלטה של איגוד בעלי המסעדות ונגד דעתם של המפגינים) ויצא לי לשבת במסעדה טיבטית כשהמנפגינים עברו לידה - הם עצרו וצעקו צעקות נאצה נגד פתיחת המסעדה והיה די לא נעים.

ובעניין הדלאי למה- נראה שאני מפספסת אותו באופן סדרתי, הוא היה כאן ממש שבוע לפני שהגעתי ואיך שהגעתי נסע לדלהי שממנה באתי...ן

בכל אופן - זה היה מעניין כי הגעתי לעיר בשביתה אז בעצם לא הכרתי אותה אחרת, ופתאום שלשום הכל נפתח וגילינו עיר אחרת לגמרי.

חוץ מענייני האקטואליה, היה פורים - אותו ביליתי בבית חב"ד, הייתי היחלידה שהתחפשה, לפחות בהתחלה, עד שהגיעו עוד שתיים (וחוץ מהילדים של בית חב"ד...). התחפשתי לטיבטית - תחפושת שהכנתי עוד בקטמנדו...(תמונות בקרוב)ןהיה נחמד וחביב ובילינו את המשך הערב בשירים וגיטרה עם חבורה גדולה ונחמדה של אנשים שכמוה מזמן לא היתה לי בטיול. גם פגשתי - לראשונה בטיול ולגמרי במקרה - אנשים שאני מכירה מהבית - שושי פיפרנו (שאול ) עם בעלה אחיה ואבא שלה אלברטו. היה ממש כיף לשבת עם אנשים מוכרים וגם להיות קצת סנובים ירושלמים שוב...ן

בשבת טיילתי לבגסו ומקלאוד ברגל וירדנו אל המקדש הטיבטי. בדרך רואים את שביתת הרעב וכל דוכני המודעות, וכשהגענו למקדש עצמו נפלנו בדיוק על טקס שכלל איש עם מסכה אדומה מפחידה שחולל באמצע, ארבעה טיבטים צעירים שתתקעו בשופרות ממתכת - שניים קצרים ושניים ארוכים מאוד, שורה של מתופפים ושני נזירים - אחד צעיר ואחד מבוגר מאוד שחבשו כובעים עם כרבולת צהובה והקיפו מזבח. היה יפה מוזר ומעניין. כשבאתי למקדש ביום אחר המקום היה מלא באנשים שישבו על הרצפה בשקט ומלמלו מנטרות או סובבו גלגלי מנטרות(נראה כמו רעשן אבל עגול עם חרוז מתנפנף ולא עושה רעש...)אולי אלך לשם שוב בשבוע הבא, מי יודע מה אמצא...ן

באופן כללי ומכליל, הטיבטים הם אנשים שקטים וטחביבים, מה שהופך את השיטוט בעיר לחביב למדי. הנוף, ההרים והירקוק גם כן בהחלט מרעננים ובאופן כללי מדובר בחופשה מההודים המציקים של הערים הגדולות... יש כאן גם הודים כמובן (וחלקם מציקים) אבל פחות. וגם הקטע של הנזירים שלובשים רק בורדו וצהוב די מגניב. (מצחיק לראות מדי פעם מערביים שהפכו לנזירים , גלוחי ראש ולובשים את הגלימה)אה, ויש טיבטים נורא גבוהים! בניגוד למה שתילי כתבה לי על זה שהאסיאתים קטנים - מדי פעם עובר לידי איזה נזיר ברחוב - מדובר בגזע ענקים! (ראיתי מעט נשים גבוהות, אבל יש גם כמה כאלה...)ן

באמצע השבוע התחלתי ללמוד עיסוי טיבטי אצל זוג טיבטי חביב (היה קשה למצוא מורה אישה...)ובשבוע הבא כנראה אתחיל ללמוד רייקי - בקיצור אני בהחלט ממצה את שלל האפשרויות במה שאחי כרמל מכנה "מתנ"ס דהרמסלה". ן

עד כאן קורותיי להפעם

אלירז

נ.ב.

תודה רבה רבה לכל המברכים אותי ליום ההולדת (הלועזי)! שימחתם אותי עד מאוד!!!י

בלגאן

השבוע הזה ממש טס, אנימרגישה כאילו אתמול כתבתי, האמת שכשחושבים על זה עבר פחות משבוע, אולי בגלל זה, אבל עברו עליי כמה תלאות ששוות סיפור וגם כולם תוהים מה עשיתי ביום ההולדת (הלועזי) שלי, אז הנה: ן
היתה אמורה להיות לי טיסה מקטמננדו לדלהי ביום ו' בשמונה בבוקר. ביום ה' אחה"צ הלכתי לתומי ברחוב ופגשתי את ליאור שבישר לי בבהלה שהטיסה שלנו נדחתה והוא הולך לברר מה קורה. חיכיתי לו בבבית חב"ד, והוא חזר והודיע שאכן, הטיסבה של הבוקר התבטלה ומעלים אותנו על הטיסה של 15:45. הממ... דיווחתי גם לחגית שהיתה אמורה לטוס איתנו וקבענו להתייצב בסוכנות על הבוקר לראות מה המצב. אחרי חישובים חוזרים ונשנים הגעתי למסקנה שאני לא אספיק להגיע בזמן לשבת וביקשתי שיעבירו אותי לטיסה של יום א', אבל הבחור בסוכנות (סוכנות שעובדתכמעט רק עם ישראלים) שראה איך אני מתלבטת ומחשבת עשה שמיניות באויר והצליח להעלות אותי על טיסה של חברה אחרת ב2:40, מה שנשמע סביר בהתחשב בזה ששבת ב6 והטיסה אורכת שעה ורבע. נו.
אז עכשיו הייתי תקועה לבדי עם הררי הציוד שלי,ף כי ליאור וחגית נשארו עלך הטיסה המקורית, ואיכשהו הצלחתי להידחק למונית ולהגיע לשדה"ת.(לא לפני שאכלתי איטריות עם עוף בפעם האחרונה בבית חב"ד קטמנדו...:)אחרי ביטחון ועם שני תיקים קטנים אך כבדים התיישבתי לי עם ספר באולם ההמתנה, שלא דומה בכלל לשער של שדה תעופה, אלא נראה יותר כמו התור לדרכונים במשרד הפנים.כשהתקרבה שעת העליה למטוס ניגשתי קדימה לראות את לוח הטיסות, ופגשתי זוג מבוגר שראיתי בעיר עוד קודם, הם היו אמורים לעלות על אותה טיסה והאשה אמרה לי שהטיסה לאשלנו לא מופיעה בלוח, ושבעלה שאל ואמרו לו שהמטוס עוד לא נחת ויש עיכוב של שעתיים. רציתי למות. היא ראתה שאני מחווירה ושאלה מה הבעיה, ואז בשעשוע רב הם אמרו לי "אבל כולם גויים, את יכולה לטוסאחרי כניסת שבת". לא הייתי במצברוח לבדיחות וגם לא לפלפולים הלכתיים, אז ביקשתי מהם שישימו לי עין על התיקים כדי שאוכל ללכת לשירותים, ואיך שהנחתי את התיקים קראו לנו לעלות למטוס. נהדר. המטוס התחיל לנוע די בזמן, ואז עמד על המסלול עוד איזה חצי שעה, כדרכם של מטוסים. עוד היה לי מספיק זמן. המטוס היה קטן אבל כבר נסעתי באוטובוסים גרועים ממנו, וסארי המדים של הדיילות היה כל כך מגניב שזה חיפה על הכל... אפילו הצלחתי לנמנם קצת.
נחתנו בדלהי ברבע לחמש בערך. שבת בשש ורבע שעון הודו - סביר. ואז הגיע התור לביקורת דרכונים. נעמדתי בתור. הוא מילא חדר שלם. וחיכינו וחיכינו וחיכינו. בחמש וחצי עוד לךא עברתי אפילו שליש. ניגשתי לדייל שהסתובב שם והחלטתי לבחון את מה שאמרו לי על רגישותם של ההודים לשגעונות דתיים.עם דמעות בעיניים הסברתי לו שאני יהודייה דתיה ובעוד חצי שעה מתחיל היום הקדוש שלי ואני לא יכולה לנסוע או לסחוב איתי שום דבר, ושבבקשה יוציא אותי מהתור. הוא שאל אם יש לי איזה אישור רפואי. אמרתי לו שזה לא עניין רפואי אלא עניין דתי והוא הנהן והלך לדבר עם הממוניםץ כעבור דקה הוא סימן לי לצאת מהתור והעמיד אותי היישר מול הדלפק. שמחה וצוהלת אך ממהרת הלכתי למצוא את התיקים הגדולים שלי ומשם לכספומט והחוצה. כולם הזהירו אותי לא לקחת מונית מבפנים אלא ללכת החוצה משדה התעופה ושם לקחת מונית או ריקשה. באורח פלא צצה מולי אוטו ריקשה, סגרתי עם הנהג על המחיר והעמסתי את הדברים. איך שהתיישבתי בא הודי שמן ומשופם ובלי להתבלבל הנחית סטירה מצלצלת לנהג שלי. הנהג ההמום כמעט פרץ בבבכי והשנניים התחילו ויכוח קולני בהינדי. ישבתי בשקט מאחור וחיכיתי שיסיימו להתווכח. הם לא סיימו. אז יצאתי ואמרתי שאני הולכת. השמן סימן לי באצבע להיכנס חזרה. נבהלתי ונכנסתי. אחרי עוד כמה דקות שבהן הויכוח נמשך ביתר שאתץ, יצאתי שוב , הפעם ביתר אומץ, ואמרתי לו שאנני ממש ממהרת ויאללה. הוא אמר שתיכף זזים. העניין חזר על עצמו אולי שלוש פעמים ואז הנהג שלי התעצבן , יצא מהריקשה בסערה תוך שהוא מפיל את המראה, הרים אותה מהריצפה, רק כדי לנפץ אותה בעצבים והלך לקרוא למשטרה. יצאתי והתחלתי להעמיס את התיקים,תוך שאני פונה אל אבינו שבשמים ותוהה מה הוא רוצה מחיי האומללים, בסך הכל רציתי להגיע לפני שבת... שום ריקשה נוספת לא נראתה באופק (בהחלט ראוי לציון בהודו שבה כל שניה פונים אליך כשלוש מאות נהגי ריקשה בממוצע )והתחלתי ללכת וללכת וללכת. אחרי המון זמן הגיע אותו נהג מאחורי, התנצל ואמר לי לעלות חזרה. עניתי לו בתסכול שאני לא רוצה לנסוע איתו אבל בגלל שהוא היחיד אני עולה... בדרך התגלה שהאיש מעולם לא שמע על ישראל, ש"מיין בזאר" זה שם של הרבה מקומות בדלהי, ושהאיש חושב שאני דוגמנית מברזיל (נשבעת שהוא המציא את זה לבד...)ןבסוף הגעתי, לא אגיד לכם כמה זמן אחרי כניסת שבת, אבל המיין בזאר (או בשמו המדוייק: פהאר גאנג')חסום לתנועת ריקשות (לא נכון! כל השבוע הציקו לי ריקשות בתוך הרחוב!) והייתי צריכה למצוא נהג ריקשת אופניים ולהעביר הכל אליו. היה לי שם של גסט האוס שחגית היתה בו פעם והיא אמרה שתצטרף אליי שם בערב. הנהג אמר שהוא יודע איפה זה והיה בורור כשמש (ששקעה בינתיים) שהוא משקר. כל הדרך הוא שאל אותי איפה ואני אמרתי לו שאני לא יודעת ושישאטל והוא אמר שהוא יודע. היתה לי גם מפה שחגית ציירה ומישהו בדרך הסביר לנו. הניהג פנה בפניה הנכונה ונכנס לחצר של גסט האוס אחר, טועןם שזה המקום. עם קיטור יוצא מהאזניים חזרתי ואמרתי לו שזה לא המקום (כן, יש שלט ענק בצבעי הקשת עם השם של המקום וזה לא מה שאמרתי לו, אבל מאיפה שהוא ידע לקרוא?)בסוף הגעתי. רק החלפתי בגדים ויצאתי אל בית חב"ד. כשאמרו לי שבית חב"ד נמצא בתוף גסט האוס הארי רמה זה נשמע מנעטתמוה אבל בהודו כמו בהודו אין דבר כזה שאין דבר כזה. כשהגעתי הבנתי שזה יותר מטבעי. המיין בזאר כל כך צפוף שבכל גסט האוס יש גם חנות בגדים/אינטרנט/סוכנות נסיעות/חנות תיקים/כל בית עסק שתוכלו להעלות על דעתכם. הייתי גם אצל חייט שיושב במסעדה ואצל קוסמטיקאית בחנות ספרים. בחיי שהמפוזר מכפר אזר היה מרגיש פה בבית.
בבית חב"ד פגשתי בשבת את נעמה ואת אמיר, שני חברה ממש נחמדים, שאיתם העברתי בנעימים את מוצ"ש. לנעמה היה קצת פחות נעים כי היא נהייתה חולה ואמיר היה צריך להזיז לה את הנסיעה לרישיקש ביום, והיא כבר היתעשתה צ'ק אאוט מהחדר שלה, אבל גם אמיר וגם הבחורה ההולנדית שנכנסה במקומה לחדר אימצו אותה ודאגו לה. אז למחרת פגשתי את ננעמה ואת ההולנדית ששמה ססקיה,(אמיר נסע בינתיים לפונה)וישבנו אחרי הצהריים על הגג של הגסטהאוס לראות את הציפורים. ססקיה סיפרה לננו שכל ערב בשקיעה שי מופע ציפורים. מדובר בבחורים שמגדלים כנראאה יונים, ובכל ערב כולם עולים לגג,לתחרות או משחק שלא הצלחנו להבין את הכללים שלו אבל להקות עצומות של יונים עפות במעגלים ועושות להטוטים מסביב לגגות תוך צלילה ממש נמוכה אל תוך המסעדה שעל הגג... היה יפה והזוי. אחר כך נעמה פרשה וססקיה ואני יצאנו לאכול, ובדרך חזרה היא הציעה לי במבט חורש מזימות לנסוע מחר למלון הכי יקר בדלהי, סתם כדילשתות תה ובשביל החוויה. ברור שהסכמתי...
בדלהי לא היה לי הרבה מה לעשות חוץ מלחפש מלון להורים שלי שיגיעו בהמשך, להזמין משקפיים,ולעשות קניות אחרונות, כי בחזרה לא יהיה זמן, ולהשאיר כמה שיותר ציוד כאן כדי לא להיסחב איתו לדהרמסלה. (אוי, נראה לי שבטלפון לידי מתנהלת לה עסקת הברחת סמים לארץ...)סיימתי את רוב המטלות שלי ביום ראשון, אז ביום שני תכננתי לנסוע למבצר האדום, שהוא האטרקציה התיירותית המרכזית בדלהי. מזל שנתקעתי בדרך בחנות חרוזים, כי שם תייר בריטי התחיל לדבר איתי וסיפר לי שהמבצר סגור דוקא ביום שני...ןאז היום הזדחל לו בסידורים קטנים, עד שבארבע, שעה לפני שקבענו, נתקלתי במקרה בססקיה ולצידה, למרבה ההפתעה - נעמה שהיתה אמורה להיות מזמן ברישיקש... היא פספסה את האוטובוס בדרך מופלאה, וכך זכתה לבוא איתנו(ולהצליח לא לפספס אותו שוב אחר כך...)בדרך נזכרתי שזה גם יום ההולדת שלי!ססקיה שמחה נורא כי היא בדיוק אמרה לנעמה שאולי היא תקדים את שלה ותחגוג אותו עכשיו כי צריך סיבה לחגיגה, ואני חשבתי שזה מאוד הולם לחגוג כך את יום הולדתי... הגענו למנלון אימפריאל בריקשה, עטינו על פנינו מבטים אריסטוקרטיים ונכנסנו. המקום נראה כאילו הוא יצא מאגדה. הכל אפוף ריח סחלבים, עם מזרקות פנימיות, חצר, שבעת אלפים מסעדות שונות, ואנשים שאוכלים בשיא הרצינות את העוגות עם התה שלהם מצלחות של שלוש קומות. (כמובן שדבר ראשון בדקנו את השירותים... עם מגבות קטנות שמחליפים כל הזמן וסחלבים סגולים מפוזרים עליהן)אחרי שיצאנו לגן, החלטנו לשתות תה באטריום הפנימי,
לא לפני שמלצר במדי קרב וטורבן מוזהב הראה לנו את מרתף היינות וססקיה בחנה בעיון את התפריט (כוס שמפניה עולה סכום בן ארבע ספרות!) בהתחלה לא היה מקום אז הושיבו אותנו בבר האפלולי, שהיה נחמד כשלעצמו, אבל האטריום הלבן והמואר קרץ לנו יותר. הזמנו בינתיים משקאות כי המלצרית הציעה שנתחיל וכשיתפנה מקום נעבור ו"המשקאות יבואו בעקבותינו"ביטוי שהצחיק אותנו נורא... וכך ישבנו לנו מספרות סיפורים וצוחקות - לפעמים צחקנו כל כך בקול שפחדתי שיבעטו אותנו משם... בשלב מסוים המלצרית פתחה איתנו בשיחה ונעמה ואני הסגרנו את העובדה המבישה שאנחנו מתאכסנות בפהאר גאנג' (זה נחשב איזור ממש גרוע של דלהי, רק הישראלים משום מה השתלטו עליו בהמוניהם...)וססקיהנ גערה בנו שהיינו צריכות להמציא משהו יותר נחשב, סתם בשביל הכיף.
אחר כך עברנו למסעדה שמשקיפה אל החצר,(המשקאות שוב היו אמורים לעקוב אחרינו אבל של ססקיה כנראה תעה בדרך כי לקח לו המון זמן...) בכל אופן, שילמנו מחיר שערורייתי על המשקאות שלנו , (בשקלים זה יוצא כמו לשבת בארומה אבל אני כבר מזמן לא חושבת בשקלים...) אבל החוויה,היתה כה שווה! אז כך חגגתי את יום הולדתי, לכל השואלים, נראה מה צופן לי התאריך העברי!
למחרת, כלומר אתמול, החלטתי לחדש את תכניתי ולהגיע סופסוף למבצר האדום. חלק מרכזי בחוויה היה לנסוע לשם במטרו(!)וזה היה מרגש לפחות כמו המבצר עצמו, כמו שלנסוע חזרה מהבנג'י על הגג של האוטובוס היה שווה את כל הנסיעה. איכשהו זה נשמט מהפוסט הקודם, אבל זה היה נהדר! מומלץ בחום!
בכל אופן, ממש בקצה הרחוב יש תחנת מטרו, וכשנכנסים אליה מרגישים כאילו עברתי בחור תולעת לאירופה או ליפן ן(לא שהייתי שם) הכל חדש, נקי, זכוכיתי,יעיל מדויק. אני בהודו?? ן
ביציאה מהתחנה הסתבכתי ועצרתי שלוש נשים לשאול אותן איך מגיעים, הן לא דיברו אנגלית כמעט בכלל, אבל אמרתי את השם של המבצר בהינדי,והן התחילו להתייעץ ביניהן בהינדי תוך שהן פונות אליי ומשתפות אותי בשיחה בלי שאבין מילה, אבל המבוגרת שבהן היתה כל כך חמודה, וגם עצרה לי ריקשת אופניים ואפילו התמקחה איתו בשבילי על המחיר! והן הבינו, המבצר עצמו באמת מרשים, למרות שלרגע אחרי שנכנסתי שאלתי את עצמי מה עשיתי, שוב מבצר, אחרי כל רג'סטן, אבל כאמור המקום בהחלט יפה ומרשים וגם נקי ומטופח, בניגוד למקובל בהודו... אחר כך נכנסתי למקדש הג'ייני שממול, שם יש בית חולים לציפורים (!) היה מעט מאכזב, אבל הרעיון בהחלט חביב וגם הביצוע, בהתחשב בנסיבות. הג'יינים מקפידים במיוחד בכל הנוגע ליחס לבע"ח, וכנראה לכן הקימו את בית החולים, אליו מגיעות ציפורים פצועות וחולות, בעיקר דררות ויונים שאנשים מוצאים ברחוב,ף אבל גם אנשים שמביאים את ציפורי המחמד שלהם. משם המשכתי לאורך צ'אנדני צ'וק, שוק ענק, רחב וסואן שהיה חסום בגלל הפגנה שאת טיבה לא הצלחתי לברר, ואז חזרתי בתחושת הקלה למיין בזאר המוכר והטוב...ן
זהו בערך, היום בעיקר ארזתי את מיטלטליי, ובעוד חצי שעה אני מתייצבת לנסיעה שלי לדהרמסלה, אחלו לי בהצלחה! ם
פורים שמח!ן
אלירז

!פוסט אקסטרים

כל כך הרבה הרפתקאות עברו עליי (שוב) מאז כתבתי לאחרונה...
אז הטרק החל לו בבוקר יום א' כאשר הזברה קמה, פשטה את הפיג'מה ובדי עמל גררה את כל החפצים שלה לסוכנות הנסיעות לאחסון, רק כדי לגלות ששלושת הבנים שאיתם אני אמורה לצאת עוד לא נראים באופק.
אה. לא נראה לי שציינתי שהם שלושה... נוסף לשלומי ולאודי המתוכננים, הצטרף פתאום גם ליאור, שהיה תוספת מבורכת בהחלט לחבורה... ן
בכל אופן אחרי שהלכתי (רחוק!) לנער אותם מהגסט האוס ומהשלמות הקניות (כן יש חנויות שפתוחות במיוחד בשביל זה

ב6:30 בבוקר!!) הצלחנו סופסוף להתקבץ כולנו, ויחד עם צ'נדרה, הפורטר – מדריך שלנו, איש שרפה (שבט של אנשי הרים מאיזור האוורסט)קטן שניזון בעיקר מטבק לעיסה, נדחקנו למונית אל תחנת האוטובוס. תוך כדי נסיעה החלטנו לוותר על האוטובוס ולהמשיך במונית עד לכפר שממנו מתחיל המסלול, מרחק שעה מפוקהרה. אני מה אכפת לי, ישבתי מקדימה, אבל הבנים וצ'נדרה היו מעוכים לגמרי מאחור, עד כדי כך שליאור עצר את הנהג בדרך מחשש לאיבוד קשר עם הרגל שלו... בסוף הגענו. אחרי תה וצילומי פתיחה התחלנו לעלות. ולעלות. ולעלות. וככה זה נמשך 4 ימים.
זהו. סתם. העליה ביום הראשון היתה ממש קשה, אבל קראתי איפשהו שהיום הראשון הכי קשה, אז עודדתי את כולם, אם כי זה התברר בהמשך כשטויות מוחלטות., אבל למה לא להיות אופטימיים... ן

חלקכם מכירים אותי ויודעים כמה אני אוהבת עליות וכמה אני טובה בהן. לאלה שלא – המדד הוא בערך מינוס 37

בסולם של 1-10. (נשאלת השאלה למה, אם כן, בחרתי לטפס על ההימלאיה. שאלה טובה. בשלב ההוא עוד חשבתי שבגלל הירידה... ). לעומת זאת, בללכת על מישורים שטוחים או בירידה אני בדרך כלל מחזיקה בקצב נורמלי עד גבוה מן הממוצע. ובכן, הפעם טיילתי עם שלושה בחורים ישראלים גבוהים ובעלי כושר, שהאכילו אותי אבק (ובהמשך שלג...) בכל תנאי שטח שהוא. לאורך כל הדרך בעצם, הם עפו קדימה ואני נשרכתי לי עם עצמי, מה שהיה בהחלט חוויה בפני עצמה. אה, וציינתי כבר שהם סחבו את כל הציוד שלהם ואני לא? ... ן
בערב, הגענו לכפר קטן ומרובה גסט האוסים. עצרנו באחד מהם, בניהולו של זוג ממש חמוד, ואחרי תחקיר מטבח קצר, האשה הבינה מה אני רוצה ממנה והכינה לי ארוחת ערב בסיר שלי... כששטפתי כלים אח"כ, הבעל שאל אותי אם אני הינדו (כי אני צמחונית כה אדוקה...). מקלחת חמה הובטחה לנו בשיטת ה"הוט באקט", אבל הדלי התגלה (מאוחר מדיי) כלא יותר מקערה, וכולנו קפאנו... וזו היתה המקלחת האחרונה להרבה זמן...ן

בלילה קרו לי דברים מוזרים – כנראה גם הגוף וגם המוח שלי היו צריכים להתרגל לטרק, מה שהתבטא בבטן מרדנית ובחלומות משונים על זקנים טיבטיים.. .ן
ביום השני שוב עלינו... החלטנו להמשיך מעבר למה שתכננו ולמה שממליצים לאותו יום, כדי להקל על עצמנו ביום הרביעי שאמור היה להיות הכי קשה, עם הליכה בשלג וכו'. זה היה ממש קשה, העליה היתה מטורפת ובחלק האחרון הגענו לסלע שמלמטה נראה כמו גסטהאוס אבל כשהגענו אליו וגילינו שהוא רק סלע (בשלב הזה דוקא הלכתי יחסית קרוב לשלומי...) וששום גסט האוס לא נראה באופק – זה היה ממש מייאש!! באופן כללי הגעתי למסקנה שהחלק הכי קשה בכל יום הוא חצי שעת העליה שלפני שרואים את הגסט האוס (או חצי השעה שאחרי, אם מתברר שהוא בעליה נוראית) ... ן
בכל אופן, הדרך עברה בכפרים יפהפיים , וראינו בכל עבר אנשים מעבדים את האדמה שלהם ועוסקים בשלל פעולות חקלאיות שעליהם קראנו רק בספרים. (ראו תמונות...) האנשים בכפרים היו לרוב ממש נחמדים, והילדים שמחו לקראתנו ובירכו אותנו. הם גם ביקשו ממתקים או עט ("סקול פן") אבל בניגוד למה שהתרגלתי מהודו – גם אם לא נתנו להם הם עדיין היו נחמדים ונתנו לנו פרחים וחייכו... ן

היה דבר אחד ממש מדהים שראינו, שנשאר איתי הרבה זמן אחר כך. באחד הכפרים ראינו איש זקן חוטב עצים, ואז אחד הבנים אמר – תראו – לאיש היתה רק יד אחת! אחרי כל הקבצנים שרואים בכל פינה בהודו (ועכשיו גם בקטמנדו) היה כל כך מדהים לראות את האיש הזה שעושה הרבה מעבר לכוחותיו כדי לחיות ולהתקיים. היתה לו טכניקה מדהימה, אני מניחה שזה לקח לו יותר זמן מלמישהו עם שתי ידיים, אבל הוא רק המשיך בקצב שלו וזה נראה לו טבעי לגמרי. הסתכלתי עליו בהשתאות, וכשהוא הרים את העיניים וראה אותי לא ידעתי מה לעשות אז פשוט הצדעתי לו, מה שהצחיק אותו מאוד. אחרי יומיים, בדרך חזרה, ראיתי את אותו איש סוחב סל גדול של אדמה.
בערב היתה בגסט האוס מין הופעת מחול או ערב שירה בציבור – לא ברור מה בדיוק, אבל נפאלים מהכפר מסביב התאספו וכולם שרו ביחד ובכל פעם אחת מהם עלתה לרקוד, מה שהיה יפה ומעניין מאוד.
היום השלישי החל במזג אויר שמשי ונהדר ואני לא הפסקתי לברך את מזלנו הטוב ולשמוח שהכביסה שלי תתייבש (בטרק מכבסים כל לילה חולצה וגרביים ותולים לייבוש על התיק...). צחוק הגורל. מעט לפני ארוחת הצהריים, בעודנו הולכים בתוך יער עבות, התחיל לרדת משהו שלא היה ברור ממש אם הוא גשם, שלג או ברד קל. כשהגענו למקום שבו אכלנו, זה כבר היה בוודאות שלג ולא היה ברור אם יהיה אפשר להמשיך. אחרי האוכל צ'נדרה הפורטר אמר במפתיע שדוקא אפשר. וכך המשכנו בדרכנו בשלג , כשגם מתחת לרגליים כבר התעבה השלג (הגענו לשלב בהר שכבר הצטבר בו שלג עוד קודם. ) ובנוסף לכל השמחה, היו חלקים בדרך שהיו מועדים למפולות, ושם, הזהיר צ'נדרה, נצטרך לרוץ. עכשיו, האיש טייל איתנו כבר יומיים וחצי ולא אמר מילה על הקצב, גם לא כשעצרתי לנוח כל שתי שניות בעליה. אז כשהוא אומר "נאו איטס רנינג" אני יודעת שמוטב שארוץ. הבעיה היחידה היא שזה בלתי אפשרי לחלוטין לרוץ בשלג. אז מנסים. הולכים הכי מהר שמצליחים, משתדלים לא להחליק, מתנשפים הרבה ובין לבין אומרים תהילים מהזיכרון...ו

(אמא, באמת לא ידעתי שזה יהיה כל כך מסוכן!!)

בערב הגענו, כבר בשלג כבד, לגסט האוס – כאן כבר לא היו כפרים בדרך, רק גסט האוסים בודדים לטובת המטפסים, ועבור תשלום של 50 רופי לראש, הדליקו לנו חימום בחדר האוכל (!) בהתחלה הבניים היו קצת ספקנים, אבל זה התגלה כפטנט מעולה, וככה זה עובד: לוקחים בנזיניה, כזו של בישול, מדליקים אותה ומניחים מתחת לשולחן. מסביב לשולחן תלויות שמיכות סקביאס מהסוג הצבאי, ויש גם חוט מתוח , שעליו תולים את הבגדים לייבוש. את הרגליים (או במקרה שלי – כל איבר שרק הצלחתי להכניס) מכניסים מתחת לשמיכה, וחם ונעים ליהודים (ולאומות העולם)!ן
למחרת קמנו לבוקר בהיר ולנוף עוצר נשימה של מרחבי השלג. ימי העקשנות והטיפוס הקשה עד לא אנושי השתלמו, והיום הרביעי שכה חששנו ממנו היה יחסית קליל ונחמד, עם טיפוס לא תלול מאוד בשלג, אם כי גם היום היו כמה חלקים של ריצה... אבל חוץ מאלה הקצב היה סביר וכל פעם שהיה לי קשה כל מה שהייתי צריכה לעשות היה להרים את העיניים ולחשוב- איזה יופי!! ן
בסוף הגענו ל
ABC
שעל שמו נקרא הטרק (שם שנשמע בסיסי למדיי לטרק מפרך ביותר...) – אותו איי בי סי הוא האנאפורנה בייס קמפ - הנקודה שממנה יצאו משלחות מטפסי ההרים שיצאו לחקור את הרי האנאפורנה, וגובהה 4130 מטר!ן
אל תתנו לשם להטעות אתכם – זה שיא הטיפוס (שלנו), ולא תחילתו...ן
בתחושת הישג עצומה הלכנו לישון וחשבנו שהגרוע ביותר מאחורינו – איזו טעות... ן

בבוקר היום החמישי, אחרי סט צילומים מתבקש, יצאנו סוף סוף לדרך - אני כבר היתי עצבנית לגמר ורק רצתי להחיל לזוז כי איבדתי כל תקשורת עם אצבעות הרגליים שלי. איך שהתחלנו לרדת הבנים נעלמו קדימה ואני שוב דידיתי מאחור, רק אחרי די הרבה זמן כשהתבכיינתי לצ'נדרה שאיך יכול להיות שהם רצים כל כך מהר כשהדרך כל כך מחליקה, הוא נזכר להגיד לי שכשרצים אז לא מחליקים. אה! אז ניסיתי לרוץ. וכמובן שהחלקתי. ולהחליק זו פעולה שמאמצת המון שרירים!! אז החלקתי כשרצתי והחלקתי כשלא רצתי, והחלקת כשהלכתי מהר וכשהלכתי לאט, בקיצור - לרדת מההר בשלג זה סיוט! אז החלטתי שאת פון היל אני לא עושה. זה עוד הר שנמצא על מסלול נוסף שחשבנו לחבר לטרק. ואז החלקתי עוד פעם, הפעם ממש רציני, וחשבתי שנמחק לי לגמרי המרפק.צ'נדרה גירד אותי מהשלג וחבש לי את המרפק בחתכת בד שהיתה לי, אבל זה לא כל כך עזר, היד התנפחה ואני בקושי זזתי והייתי די אומללה, זה כאב נורא ובקושי הצלחתי להמשיך ללכת. כל תנועה כאבה לי. כשהגענו אחרי די הרבה זמן למקום שבו הבנים חיכו, קבנו לצהריים בתחנה הבאה ואמרנו ששם נעשה הערכת מצב. בצהריים הוחלט שהם ימשיכו בקצב שלהם לפון היל ואני אמשיך לבד ואחזור לפוקהרה כעבור כמה ימים כולל עצירה לשבת. אז המשכתי לבד עם צ'נדרה, בלילה הראשון לבד הגענו למקום שהיו בו שני גסט האוסים, היתי בגסט האוס לבד לגמרי והיתה לי מקלחת חמה!!! לראשונה זה כמה וכמה ימים... בערב, כשעמדתי לבקש נרות וגפרורים, הבחנתי בעובדה משעשעת - היתה לי בחדר נורה!(והיא גם עבדה!) בשלושת הלילות הקודמים היינו במקומות שלא מגיע אליהם חשמל בכלל ובאחר מגיע אבל היתה הפסקת חשמל כשהיינו שם, אז זה כבר נראה לי טבעי שאין חשמל...בכלל בטרק לומדם להעריך כל מיני דברים, למשל ללכת על אדמה, או בוץ! אחרי שהולכים בשלג ומחליקים עם כל צעד, פתאום להגיע למקומות שבהם השלג נמס ואפשר ללכת בלי להתאמץ ולהתרכז עם כל צעד, פשוט ללכת, זה שינוי עצום!תודו שאף פעם לא חשבתם שללכת על אדמה זה כזה כישור חשוב...ו

בדרך למטה פשתי שני בחורים ישראלים - הראשונים חוץ מאיתנו שפגשי כל הטרק. אחר כך, בכפר צ'ומרונג ראיתי שוב (ראיתי אותם גם בהלוך) חבורה של בריונים קשוחים, בני לא יותר משנתים וחצי, שנראו חבורה מגובש ומשעשעת מאוד. ובהחלט שמחתי שאני נתקלת בהם עכשיו ולא בעוד כמה שנים... ן

באופן כללי, כל זמן שעלינו, היו גם יירידות בדרך, ובתור שונאת עלות מושבעת, נדהמתי לגלות שאני מכדיפה את החלקים של העליה, כי אז לפחות יודים שאניחנו בכיוון הנכון ובירידות אני רק חושבת כל הזמן איך נצטרך תיכף לעלות ואיך אחר כך בירידה נצטרך שוב לעלות... אז בימים של הירידה גם כן היו קצת עליות, ולפעמים הן היו אפילו פחות קשות (!!!) כי השרירים כבר כל כך תפוסים שלרדת זה די סיוט... ח

ביום שישי המרפק שלי כאב קצת פחות והקצב שלי היה הרבה יותר מהיר. בשבת עצרתי בכפרון בשם ג'ינו בגסט האוס של משפחה חביבה. בהתחלה הייתי לבד, ואחר כך הגיעו שני בחורים צרפתים שהכרתי מתחנות קודמות. בגלל שהיו יומיים שטופי שמש כיבסתי אחר הצהריים בשמחה רבה את רוב בגדי ההליכה שלי ו (והסתובבתי בגסט האוס פחות או יותר בפיג'מה שמעליה מכנסי שלג) מובן שכתוצאה ישירה מכך השבת היתה קרה ומעוננת...בעלת הגסט האוס שלי היתה די מתורגלת בישראלים דוסים אז הזמנתי לי מראש את כל הארוחות, בערב אכלתי עם הצרפתים ושיחקנו קלפים (בניגוד לערבים עם הבנים הישראלים שבהם שיחקנו ללא יוצא מן הכלל טאקי, טאקי או טאקי)בבוקר קמתי לי לאיטי , ואת היום העברתי בקריאה ובצפיה בציפורים ובאנשים שניסו לשוא להוליך פרה ועגל במעלה המדרגות שמתחת למרפסת... אחר הצהריים נדהמתי לגלות שלמשפחה שאצלה התארחתי יש שלושה ילדים ולא שניים (ובערב נדהמתי עוד יותר לגלות שלא מדובר בתאומים זהים בני חמש אלא בבן שבע ובן שמונה, ושהם לומדים בפנימיה בכפר השכן!) חוץ מהשניים הקטנים היה גם ילד בן שתים עשרה (נראה בן תשע) ואת אחר הצהריים ביליתי בלצפות בו מתפעל את המטבח להפליא ומכין דאלבאט לכל המשפחה והאורחים (דאלבאט הוא מאכל נפאלי שכולל אורז, דאל - עדשים, תבשיל מירק דמוי תרד ותבשיל קטניות. )י

ביום ראשון צ'נדרה הכרז שבניגוד להערכה הקודמת יכול להיות שנגע לפוקהרה עוד באותו יום, אבל שזה יקרה רק אם נגיע לניאפול (העיירה/כפר שבו מסתיים הטרק) לפני שלוש כי אחרת נצטרך לקחת את האוטובוס האחרון בארבע וזה לא מומלץ לנסוע בנפאל אחרי החושך (בשש וחצי)אז קצת מיהרנו, אבל בסך הכל הדרך היתה די שטוחה, לראשונה מאז תחילת הטרק (חזרנו בדרך שונה מזו שבה עלינו.)

אבל הגענו! קצת לפני ניאפול תפסו אותנו מוניות ועלינו על מונית עם עוד שתי נפאליות ותינוק, וכעבור שעתיים היינו חזרה בפוקהרה! לא יאומן. אספתי את הררי הציוד שלי, וחזרתי לאותו חדר באותו מלון שממנו יצאתי, וזה היה כמו לחזור הביתה (רק עם ברז מטפטף...) היה לי מזל עצום להגיע באותו יום כי למחרת , כשיצאתי עם ידידתי שרון ועם שני בחורים גרמנים ובחורה מפורטוגל לטיול רגלי אל השוק של פוקהרה, תפס אותנו גשם זלעפות שהפך לברד בגודל עצום, ונתקענו בסככה של איזו דבה המון זמן... התברר שגם הבנים הגיעו באותו יום (הם לא עצרו לשבת, וכזכור גם הלכו הרבה יותר מהר ממני) והיתה סעודת איחוד מרגשת...ו

בסך הכל הטרק היה מפרך וקשה ביותר, אבל למרות הקושי והבכיות היה שווה מאוד! הנוף מלמעלה ובדרך ותחושת ההישג אחרי היו בהחלט שווים.

למחרת הגשמתי חלום והלכתי לעשות פאראגליידינג! כלומר מצנחי רחיפה. עולים לצוק מרחק רבע שעה באוטו, מתחברים למצנח ענק ולמדריך, ורצים ורצים עד שעפים מהצוק! היה ממש כיף, רואים את העיטים מלמעלה, עולים איתם על טרמיקות של אויר חם ואומרים להר שלום אף אל אף! אג'אי, הטייס שלי היה די גאה בי כשביקשתי ממנו לעשות אקרובטיקה מעל האגם ועשינו סיבובים שעירבבו אותי לגמרי וכבר לא ידעתי מה למעלה ומה למטה... ן

אחרי כמה ימי רגיעה בפוקהרה שאת רובם ביליתי בצינון ובישיבה עם שרון (חברתי מגואה ומורנאסי) ועם חואניטה מפורטוגל, החלטתי שאין לי כוח לעוד שבת לבד ונסעתי לקטמנדו. כאן אני גרה בגסט האוס מעופש למדיי, אך בחדר מואר היטב ועם מים חמים רוב שעות היום (שזה הישג לא מבוטל בכלל בקטמנדו) יש כאן בית חב"ד שהוא אימפריה ומתפקד כלשכת מידע למטיילים וכמקום מרבץ מועדף, והכי חשוב - יש כאן מסעדה בשרית!! אכלתי עוף לראשונה מזה שלושה חודשים!! ו

רוב הזמן לא היה לי כוח בכלל להזיז את עצמי ולא יצאתי מהטאמל. הטאמל הוא האיזור שבו גרים כל התיירים, הוא כמו מדרחוב בן יהודה רק בגודל של המושבה הגרמנית ופי שמונה יותר צפוף. אה ועם מכוניות, אופניים ריקשות ובקיצור -הרבה תנועה. והאויר כל כך מזוהם שאני מסתובבת עם מטפחת כמו הנפאלים ונראית כמו איזה לאקי לוק. ו

קטמנדו הרבה יותר סואנת מפוקהרה השלווה על האגם, הכל מלא אנשים שמנסים למכור לך דברים ובילדים קבצנים מעצבנים

שכשהם לא אורבים לך מחוץ לסופרמרקט הם מסתובבים בחבורות מריחים דבק מגע ומעשנים. ו

אתמול הפתעתי את עצמ ואת העולם והלכתי

לקפוץ בנג'י!! ן

זה אף פעם לא משך אותי כי נראה לי נורא ואיום ליפול עם הראש למטה,ולהיות תלויה מהרגליים, אבל בשבת ליאור (שעשה איתי את הטרק) הלך לקפוץ וכשהוא חזר והראה א הוידיאו פתאום נורא התחשק לי גם... והוא גם סיפר שיש קפיצה שנקראת סווינג שבה לא קופצים הפוך אלא מחוברים מסיב למותניים. אז קפצתי! יש סרט, כולם מוזמנים להקרנה חגיגית כשאחזור הביתה. (יהיו גם תמונות, יש אחת על המצלמה שלי ויש בחור נורבגי חמוד שצילם במצלמה העצומה שלו והבטיח לשלוח לכולנו...)

אז זהו, ממש "עפתי על הטיול שלי" כמו שאומרים פה הסטלנים, ומחר אי"ה אני נוסעת (טסה!) חזרה להודו, לדלהי ומשם לדהרמסלה. ו

אה ולמי שעוד לא שמע - ההורים שלי צפויים להצטרף אליי לשבועיים האחרונים של הטיול, כולל פסח! ו

זהו, נראה לי,

עד כאן להפעם,

יש גם תמונות ב

http://picasaweb.google.com/elirazshor/

תהיו טובים

אלירז

pre-trek post

Ok. So where have I stopped last? Varanasi. Sunday I spent most of the day with Gabriele, a red headed Italian carpenter I met in my friends’ guesthouse. We went to Sarnat, which is the place where Buddha delivered his first sermon. O. we went there by local bus, which was an experience on its own, and I felt as though I haven’t done it in a while… anyway – sarnat. There is a nice archeological museum there (Indian standards…) and some ruins and an impressive Stupa, and Gabriele and I had some interesting conversations about religions sitting in the grass between the ruins, but what was most interesting for me were the temples around – active Buddhist temples, that really made it feel like the Jerusalem of India… a lot of Pilgrims, and interesting, impressive golden and other Buddha statues.
The next day I started my way to Nepal, and what a way that was!
I had bought my ticket together with an Israeli couple from another guesthouse – Shiran and Aviad. Thay didn’t want to leave very early in the morning, but also didn’t want to squeeze 3 people in a rickshaw, so I was on my own in the morning (I was actually on my own since sun\day morning, Yael and Yasmine left, I didn’t mention….). I got to the place, stood in line, registered (first time I actually had to do it since I got to India…), and was sent to siat and wait and have breakfast that was included in the ticket – believe it or not… we were supposed to ride the bus from 8:30 in the morning till around 5 pm, then cross the borer to Nepal, sleep in a guest house near the border, then drive another day to Pokhara.
Nice plan.
While waiting I met a nice Irish couple, and other than us there was a group of 10 Spanish, around 10 Japanese (or at least some of them were, some might have been other Asians…), one nervous Rumanian guy, one WEIRD African American man, an older man of unknown origin, another European couple which will become my friends only the next day, and a Dutch guy. O, and Aviad and Shiran who showed up a5 minuteds before departure. Obviously there were not enough seats for everyone, and on top of that two s\eats were broken. And the seat numbers on the tickets meant nothing. But somehow we started driving. After 45 minutes we stopped for half an hour to fix the broken seats. Then we drove again. The day went by, the Dutch guy next to me, Steven, was very nice and interesting, he had traveled Iran, Syria, Jordan, Israel, Egypt and Turkey before he got to India (Iranians are apparently very hospitable and food in Syria is amazing, he reports…). 5 oclock came went by, that’s normal in India, but then came 6,7,8,9, an at 11 pm we got to the borer… luckily I was luckily I was first in line, so I got to the guest house more or less first (with the Irish couple). The guesthouse was nothing to write home about, but I will anyway… it had a changing no. Of beds in each room, in which we were put randomly. I was given a room and they seem to have forgot about me so I prepared to go to bed. Just as I was finally in and turned the lights off someone knocked on the door… they put the European couple with me – Joanna is from Poland and Kuba is from the Czech republic, but they live in England. First thing they (or more like it Joanna) did when they got in was making fun of me for being the only one who slept the whole way and yet I am the first to go to bed…so I laughed and then went out with them to have a very late dinner at the restaurant on the roof. (or whatever that was cause the rooms were the sane level…). The next day we departed at 6:30 in the morning. The bus this time was even smaller, and it served as a local bus as well, meaning Nepali people kept coming up and down. O, did I mention Steven, who was sitting next to me is over 2 meters tall? So he is… in Nepoal they have that creative way to put a board between the 2 rows of chairs, an squeeze 2 nepalis on it as a seat. So Joanna, kuba, steven and I were in the back seat with a changing local, stubbornly refusing the ongoing attempts of adding a 6th person to the seat…
This ride was not as long as the other one, but it was so much more painful!
We stopped a lot, but on most stopped we were too lazy to get off cause it was such a mission to climb out, one one of them Kuba was brave and bought us some local snack and passed it5 through the window, and on another I had a nice Welcome to Nepal, ny a little boy, not older than 9, who was running his parents shop, helping me with what I needed AND explaining me slowly how to work out my change between Nepali and Indian Rupees! (In Nepal most places accept Indian rupees but give you change in Nepali. Very confusing…) the rest was much less cheerful. The reads were horrible and bumpy and I kept falling in and out of my sleep. And my stomach started hurting which is very much unlike me.
We finally got to Pokhara, and I went, with Aviad and shiran (somehow with them again…the other 3 filled a cab) to find a guesthouse. We found an actual hotel, with carpets (!) and a TV(!!) and toilet paper in the bathroom (!!!!!!!) for less than I paid for the cheapest single room in India, so we took it. Then I found out I had my first diarrhea on the trip… well, I guess everyone has to go through it…
The next few days I was mainly recovering, looking dfor more Israelis, hoping to find some trek-mates, and stocking up on winter/trekking gear. Pokhara is the capital of what we call “The North Fake” - all kinds of (CHEAP) trekking equipment in different levels of imitation…
So now im all geared up but no trace of an Israeli. Until yesterday, when I simultaneously got a note from one girl (I left a message at a travel agency) and met some guys, some of which I’ve met in Pushkar before, and one of them – whom I haven’t im going to trek with starting Sunday morning…
So my plans have changed a bit, Shlomi kid of scared me that the around annapurna is gonna be a lot of days of walking in the snow, but also I figured out that im gonna be too pressed in time before Purim If I do it, so I decided to join his plan and do the Annapurna base camp and the poonhill, which will take us probably 10-12 days. There’s another guy joining us, named Udi, whom I haven’t met yet.
This morning I rented Bicycle (pink, with a basket…) and went to get a trek permit, which was such a nice drive by the lake, I was so happy im gonna have time to come back to pokhara and do a day of that…
And here I am. So I have to run prepare for Shabbat abnd get foo for the trek,
Miss me for 2 weeks!
:-)
Eliraz

ורנאסי

טוב, שוב עבר הרבה זמן ועשיתי המון דברים, נראה אם אצליח לזכור הכל... אז טיול הגמלים היה כיף ומשעשע, קצת מזכיר את הצד שלנו בכדוה"א וקצת גרם לי להרגיש כמו החניכים האמריקאים שלי מהקיץ... בעיקר כשהגמל שלי נתקע בפוזיצית עלייה וגרם לי להשמיע קולות ממש משונים. היינו 12 איש (לא כולל ההודים שהובילו את הגמלים וכולנו קראנו להם כל הזמן בדווים...)10 ישראלים ושני שוויצרים, 8 בנות וארבעה בנים. הטיול היה יומיים אל תוך המדבר, והיה מעניין לרכב על גמל הרבה שעות ברצף בתוך הכלום, רק עם המחשבות של עצמי, די דומה למדיטציה. השתמשתי בטכניקות של מדיטציה שלמדתי מאחרים גם כדי לנסות להתגבר על הכאב הכרוך ברכיבה כזו על גמל, (להתרכז בכאב כדי להתעלם ממנו)מה שהיה חוויה בפני עצמה... בערב הגענו לדיונות חול יפהפיות וראינו שקיעה נהדרת, ובלילה, אני חייבת לציין,היה הרבה פחות קר ממה שציפיתי, לראשונה מאז הגעתי לראג'סטן... (לא שלא היה קר, פשוט ציפיתי לקפוא לגמרי, ובבוקר עדיין הרגשתי אפילו את אצבעות הרגליים שלי, מה שהיה הפתעה מרעננת...)
אחרי הטיול היו לי עוד יום או יומיים להתאושש בג'איסלמר ולהלחליט מה הלאה, מה שהיה די מסובך, אבל בסוף חזרתי לשבת לפושקאר (פעם רביעית!) כדי לא להסתבך, וכי זה בדרך מזרחה בכל מקרה, והיה ממש כיף, הפתעתי את הדר בבוקר, ולמרבה ההפתעה מצאתי מיד עם מי להמשיך לורנאסי. אחרי שכבר התחלתי להתכונן נפשית לנסיעה לכאן לבד, שמעתי קולות במרפסת לידי, וגיליתי שהשכנות שלי הן יעל ויסמין, שפגשתי בפושקאר שבועיים קודם, ושגם הן מתכננות לעזוב לורנאסי כבר ביום ראשון. אז קנינו יחד כרטיסים לרכבת, ואחרי תלאות לא נוראיות (מפושקאר לאג'מר במונית, מאג'מר לג'איפור באוטובוס דהלוקס - ככה זה כשלא אני קונה את הכרטיסים... :)הנסיעה ברכבת היתה אמורה להימשך כ18 שעות, ושוב הייתי הותיקה בתחום, ליעל ויסמין זו היתה הפעם הראשונה ברכבת. אחרי הנסיעה הגדולה צפונה 18 שעות כבר לא מרגשות אותי... ברכבת היה ממש ממש קר בלילה, לבשתי את כל מה שהיה לי בערך (3 זוגות מככנסיים, 2 זוגות גרביים מפליס שמיכה ושאל) והיה ממש קר. ממש. אה. וההודים בתא שלנו התעקשו להדליק את האור בחמש בבוקר, וכך התעוררתי, לא מהאור כמו מהצעקו של ההודי "נו פרובלם" ומיעל שצעקה עליו בחזרה "פרובלם!פרובלם!" אבל זה היה ממש מצחיק, וחוצמזה שהיה קר מדי להמשיך לישון בכל מקרה. החדשות הטובות הון שבורנאסי עצמה ה ר ב ה פחות קר!

הגענו, כאמור לוראנסי, העיר אולי הכי קדושה בהודו. מצאנו גסט האוס (מפתיע ברמתו, כך גילינו..) ויצאנו לסיור בעיר. ורנאסי שוכנת על גדות הגנגס

אוף! נפל לי החיבור ואבדו לי שתי פסקאות ממש ארוכות... אנסה לשחזר: ורנאסי שוכנת על גדות הגנגס, וידועה בשריפת הגופות האינטנסיבית שבה. כשהגענו ירדנו לטייל על הנהר. אל הגנגס יורדות גהטות - מדרגות שעליהן יש מקדשים, איזורי שריפה ופעילויות מגוונות אחרות, וכמובן המון הודים שמציקים לתיירים לבוא לשוט בסירה ולקנות כל מיני דברים. בצהריים פגשנו במסעדה שבה אכלנו בחור ישראלי בשם איתמר, שהזמין אותנו להצטרף אליו בערב להופעה של מוסיקה הודית, ומאז הצטרף לחבורה באופן די קבוע. ההופעה היתה קצת מאכזבת, היא היתה בחנות שרצתה מאוד שנירשם ללמוד לנגן ושנקנה דיסקים, אבל היה מעניין, אם כי נראה לי שמוסיקה הודית קלאסית זה לא בשבילי... למחרת שלחתי את יסמין ויעל לסבב קניות - אני בעוצר מאז פושקאר - והלכתי לחפש עפיפון... מאז שלא הספקתי להעיף עפיפונים בראג'סטן לא נרגעתי, והגנגס נראה כמו מקום טוב.
איך שירדתי לנהר נפלתי על גהט של שריפת גופות. עצרתי שם קצת כדי לראות וכדי לחשוב למה זה לא כל כך מזעזע כמו שזה נשמע, ונרא לי שזה בגלל שההודגים מתייחסים לזהב בכזה שוויון נפש, שזה לא נראה משונה. יש שם ילדים שמסתובבים כאילו כלום. אפילו הריח לא הפריע לי בהתחילה, אם כי די נמאס אחרי כמה ימים. בענייני העפיפונים הייתי די גראועה, והילדים כל הזמן רצו ממני כסף עלך כל דבר, דוקא הודי מבוגר עמד והסביר לי בסבלנות טכניקות במנשך המון זמן ללא תמורה וגם הזמין אותי לחהצטרף אלךיו ואל חבהרק שלו אחה"צ לצד השני של הנהר להעיף משם, אבל הייתי צרכה ללכת וכבר לא חזרתי אח"כ... במסעדה אחת פגשתי את שרון, אשה שפגשתי בתחנה הראשונה שלי בגואהנ ומאז נפרדו דרכינו, והיה ממש כיף לפגוש אותה שוב, לשמוע מה עבר עליה מאז וגם לספר לה מה עבר עליי ולהבין שזה המון!! ן

בערב ירדנו שוב לנהר. היה חג לכבוד האלה סרסואטי - האלה האחראית על החינוך (יום הסטודנט נוסח הודו, אם תרצו)ובמסגרתו מציבים פסלים מקושטים של האלה ברחבי העיר והילדים רוקדים מסביבם ובערב מובילים את הפסלים בתהלוכה אל הנהר, מעלים אותם על סירות וזורקים אותם לגנגס! כל זה על רקע טקס שאמרו לי שנעשה כל ערב, ובו בחורים לבושים חצאיות מוזהבות וחולצות ארגמן ועושים מין ריקוד מול הנהר עם כלים שונים של אש, וכולם מצלצלים בפעמונים במשך שעות, בעוד האנשים מסביב צופים בהם ומשיטים על הנהר קעריות עלים עם פרחים כתומים ואדומים ונרות דולקים. זה מוזר ויפה ומטורף כמו שזה נשמע.... ן

למחרת בבוקר נכנענו ללחצי בעל הגסט האוס שלנו ולהמלצות המטיילים ונרשמנו לסיור ההכרחי. זה התחיל בשיט על הגנגס בזריחה (שהיתה יפה במיוחד). השיט היה כאמור יפה ומעניין, אם כי מעט מטריד בהתחשב בזה שמדובר בנהר המזוהם ביותר בעולם פחות או יותר. יעל ניסתה לחלץ מהשייט שלנו הסברים על המתרחש, אבל האנגלית שלו לא ממש אפשרה את זה, וכל מה שקיבלנו היה שלל משפטים סתומים שכולם ללא יוצא מן הכלל הסתיימו במילים "אנד דה גנגה אנד דה דאון" (לא, זה לא משפט הגיוני בשוםן שפה...) בכל אופן, השיט היה מעניין והיו המון סירות מלאות תיירים למרות השעה המופרכת בבוקר, ובהתאמה, גם סירות-חנות של הודים שניסו למכור לנו דברים גם בתוך המים... ן

חזרנו לגסט האוס לארוחת בוקר והתנינו את המשך הסיור במקדשים בזה שיהיה לנו מדריך שגם מדבר אנגלית...אכן קיבלנו אחד - וויוק - שהיה ממש נחמד (אםן כי מעט לחוץ, אחרי שהזהירו אותו...) וסיפר לנו המון דברים מעניינים במקדש האנומן (האל-הקוף) וראמה. אחרי המקדשים חזרנו לאיזור הגסט האוס שלנו שהסתבר שהוא איזור של רוקמי ואורגי משי. היה ממש מעניין וגם די מזעזע לראות את בעלי המלאכה האלה (חלקם ילדים) עובדים בכוכים חשוכים, בכלי עבודה שחשבתי שעברו מן העולם.

אתמול לקחתי לי ריקשת-אופניים לאוניבסרסיטה של ורנאסי, שנחשבת לאחת הטובות, אם לא הטובה בהודו. שוטטתי לי בקולג' לנשים, ונתקלתי בפרופסורית חביבה שתהתה מה אני עושה שם וסיפרה לי קצת על המקום. הבניינים יפים ומרשימים והקמפוס יפהפה, אם כי הכיתות חשוכות והציוד נראה כמו חזרה לשנות הארבעים, שזה לא הרבה אחורה בשביל מי שמגיעה מהאוניברסיטה העברית בירושלים, אבל בכל זאת...המשכתי להסתובב לי ומשכתי די הברבה תשומת לב, כמה מהסטודנטיות ניסו לפתח איתי שיחה, למרות שחלקן לא דיברו שום שפה חוץ מהינדי, זה היה די חביב מצידן לנסות...ן

אחרי הצהריים שרון לקחה אותנו לאכול במקומות ממש שווים, ובאחד מהם החלטנו לאתגר את בעל המקום
ולהזמין מראש ארוחה לשבת, הוא טען שהוא יודע במה מדובר (סביר להניח שאנחנו לא הדוסיות הראשונות בעיה"ק ורנאסי, ואין פה המון מסעדות צמחוניות...) נראה איך זה יעבוד... הערב הזמנו אלינו בערך את כל הישראלים שנתקלנו בהם, ואנחנו מבשלות ארוחה, ואפילו סחטתי הבוקר מיץ ענבים לקידוש...
בשבוע הבא אני מתכננת לעלות לנפאל (נסיעת לילה מכאן לגבול ועוד יום עד לקטמנדו או פוקרה) ופתאום גיליתי שאני צריכה לצאת לטרק ממש בקרוב אם אני לא רוצה לחגוג את פורים לבד על האנפורנה... עוד אין לי שותפים לטרק, אז אם שמעתם בטעות על מישהו שמיחפש שותפה שומרת שבת לטרק בשבוע הבא - אתם יודעים מה המייל שלי...
עד כאן להפעם
שבת שלום

אלירז
,

ר רא ראג' ראג'ס ראג'סטן

ואו, אכן התלונות מודצקות, ולא כתבתי מזמן... ו

מפושקאר יצאנו, הדר ואני ועוד בחורה בשם מירי בנסיעת לילה זוועתית לאודאיפור, גם היא בראג'סטן. הנסיעה היתה זוועתית כי היה קר אימים וחלונות האוטובוס כל הזמן נפתחו על דעת עצמם. חוצמזה שהיה צפוף ולא היה מקום לרגליים והכסאות שלנו היו אחרונים בשורה אז אי אפשר היה ממש להשעין אותם אחורה כדי לישון...הגענו בבוקר ומצאנו גסט האוס חביב למדיי, אבל מיד יצאנו לתור את העיר. היינו בארמון העיר,שם יש תצוגה על ההיסטוריה של המהרג'ות בעיר ועל ההיסטוריה של הארמון עצמו. הדר התייאשה די מהר והלכה לישון ומירי ואני המשכנו בסיור. יש שם גם מוזיאון ממש מטופש ומתפורר- הכניסה אמנם עלתה רק 3 רןפי, אבל אלה התגלו כשלושת הרופי הכי לא מוצדקים ששילמתי בטיול... והיה שם פוחלץ של אנטילופה שירדוף אותי בסיוטים עוד הרבה שנים. בערב הלכנו לבאגור קי האבלי - עוד ארמון/מבצר שבו התקיימה הופעת מחול - אמנם תיירותית אבל נהדרת! היו שם ריקודים מאזורים שונים בראג'סטן, עם תלבושות מרהיבות, הרקדניות היו מצוינות והיה איש אחד שעשה תיאטרון בובות פשוט מעולה! ואחרי ההופעה הוא עמד בחוץ עם הבובות ונתן לי לנסות, דוקא הייתי לא רעה... (התאפקתי ולא קניתי לי מריונטות אבל אל תתפלאו אם יום אחד אקים תיאטרון בובות הודי בארץ...)למחרת לקח לנו המון זמן לצאת בבוקר ומירי היתה צריכה לתפוס אוטובוס לבומביי, אבל הספקנו לנסוע יחד לאיזה כפר אמנים שהיה נורא תיירותי ומאכזב ובעיקר מעצבן כי כל הזמן כולם רוצים שתקנה מהם (כמו בכל מקום בהודו, אבלבאופן מרוכז) אבל קצת יצא לנו לראות איך עושים כל מיני דברים כמו לארוג סארי. אח"כ מירי עזבה והדר ואני יצאנו לשיט באגם, שוב תיירותי להחריד אבל שקט ורגוע (הדר ציינה שחוץ מאיתנו אף אחד לא הוציא מילה על הסירה, מה שהיה די מוזר...) בלילה שוב לקחנו אוטובוס לילה הפעם מעט יותר מוצלח, לג'ודפור, שעליה שמעתי הרבה דברים טובים, והיא אמורה להיות עיר כחולה. למרבה ההפתעה הנסיעה ארכה פחות מהצפוי ונחתנו בעיר בשלוש וחצי לפנות בוקר(!)היה לי שם של גסט האוס שבו היו בעז, זוהר ועופר, הבנים שהיו איתי גם בקודאיקנאל, וחשבתי שזה ישפר את מצבנו אבל כשהגענו לשם הבעלים אמר שאין לו מקום או שאין לו כח להראות לנו חדר בשעה כזו, לא ממש הבנתי, אז נסענו למקום הבא שנהג הריקשה רצה לקחת אותנו אליו... זה התגלה כמקום ממש נחמד, ולמרות שהחדר היה קטן, בעל הגסט האוס - שיטאל -התגלה כאחד האנשים הכי נחמדים שפגשנו בהודו! הוא נתן לנו להשתמש במטבח (הדר לא אוכלת בכלל בחוץ מטעמי כשרות ואנחנו בד"כ מבשלות בחדר על כירה חשמלית ממש איטית וזה גם עושה המון לכלכוך...) ועזר לנו להכין צ'פאטי ובעיקר היה מאוד סבלני כלפי כל ההסברים על מנהגינו הדתיים המוזרים... למחרת הוא גם שלח אותנו אל אשתו קיירן שהלבישה אותנו בבגדים ראג'סטניים מסורתיים וקצת סיפרה לנו על עצמה ועל החברה שבה היא חיה,מה שהיה לא כל כך מלבב... המשפחה של בעלה מאוד מסורתית והיא די מתוסכלת מזה שהיא צריכה לחיות לפי הכללים שלהם (למשל לעולם לא להראות את הפנים שלה בפני הגברים המבוגרים ממנה, אפילו לא דרך החלון, היא מסתובבת מכוסה אפילו בתוך הבית שלה!)ן

בכל מקרה, אחרי שינה חיונית ביותר יצאנו לתור את העיר. מצאנו את הבנים וגררנו אותם איתנו למבצר/ ארמון. כן, עוד אחד... הפעם היה שם מוזיאון ממש מושקע, לג'ודפור יש מהרג'ה חי ופעיל והוא משקיע מאוד בשימור המורשת. אז בתמורה לדמי הכניסה הדי יקרים (אם כי כרטיס הסטודנט שלי הקנה לי הנחה, מה שלא חשבתי שיקרה בהודו...:) מקבלים גם אודיו גייד - מין מדריך מוקלט שכזה. בעז, זוהר ואני עקבנו אחריו די באדיקות, הדר ועופר השתעממו מהר וחיכו לנו בסוף... המוזיאון היה כאמור מושקע וההסברים בהחלט עזרו לי סופסוף להבין מה אני רואה, היו שם גם הקלטות של המהרג'ה ובני משפחתו.היו קטעים שממש המחישו לי את מגילת אסתר, בעיקר הקלטה של סבתא של המהרג'ה שסיפרה על החיים בארמון הנשים,סריסים והכל... ובתצפית מהארמון אכן ראינו שג'ודפור היא עיר כחולה (צובעים את הקירות בכחול כדי להראות על מעמד וגם כדי
להרחיק יתושים, מסתבר...). למחרת הבנים נסעו ואנחנו יצאנו לסיור בעוד שני מקומות בעיר - הראשון היה הארמון הנוכחי של המהרג'ה - שבניגוד לארמונות שראינו עד עכשיו הוא ארמון פעיל ורק חלק ממנו הוא מוזיאון, והמוצגים בו ממחישים עושר עכשווי מאוד ולא עתיק. גם המכוניות שבחוץ והעובדה שאפילו עובדי הניקיון לובשים חליפה וטורבן של מדים עזרו להמחשה...אחר כך נסענו לאיזה גן שהמליצו לנו עליו, אבל לא ממש ברור למה כי הוא מאוד מוזנח, אבל מעבר לגדר ראינו לונה פארק! אז עברנו אתהגדר והפכנו מיד למתקן הכי מבוקש... מאות ילדי בית ספר הודים התנפלו עלינו, נגעו, צעקו ובאופן כללי התרגשו מאוד. אנחנו מצידנו צילמנו אותם ועלינו על המתקנים (אחד מהם פתחו במיוחד בשבילי... )היתה חויה משעשעת מאוד. (ראו תמונות)ן

למחרת נסענו שוב לפושקאר, שם יש בית חב"ד, כדי שלא נצטרך לבשל לעצמנו ולהיות לבד בשבת...הדר בינתיים שינתה תכניות והחליטה לחזור לארץ(רק דברים טובים) ואני עזבתי כבר במוצ"ש כדי להצטרף שוב לבנים הפעם בעיר בשם ג'איסלמר, שמפורסמת בטיולי הגמלים שיוצאים ממנה. אז זו התכנית למחר... באוטובוס פגשתי עוד חמש בנות, שעם אחת מהן, טלי, אני חולקת חדר, ויחד עם הבנים ועם עוד בחורה בשם שמרית, נראה שאנחנו הישראלים נראה לי שדי מיציתי את ראג'סטן, אם אראהעוד ארמון ראג'פוטי, מבצר או מבנה האבלי אחד אני אתפלץ, אז בקקרוב אחפש עם מי להמיך מכאן מערבה...היחידים בעיר פחות או יותר, יש המון תיירים אחרים אבל לא ישראלים, מה שדי מוזר גם לנו וגם להודים...:-) ו

נראה לי שדי מיציתי את ראג'סטן, אם אראהעוד ארמון ראג'פוטי, מבצר או מבנה האבלי אחד אני אתפלץ, אז בקרוב אחפש עם מי להמשיך מכאן מערבה...ן

טוב, נראה לי שעד כאן עדכוניי להפעם,יש גם תמונות חדשות ב

http://picasaweb.google.co.uk/elirazshor/Rajastan2

אלירז

זהירות קניות

first - a short english addition to the last post. i forgot to tell a funny story about Kerala... so as some or most of you know, my name that my parents gave me can be a little difficult if hebrew is not your native language, therefore i often present myself as just "Eli" to non-hebrew speakers. it all went well untill i got to kerala. in Munnar we took a nice walk/hike around and got to a pre-school, where we went in and spoke to the kids. when they asked me for my good name, i said the short version as i do in India, and they all started laughuing. i didnt take it too badly cause indians often do that when talking to foreigners with no particular reason... next day we went to the waterfalls, and just before you have to go through a house where two women are serving tea. they asked us for our good names (thats the way they say it here in india, btw, "?what is your good name?") and when i said "Eli" they said "Yelli?" i said yeah, (whatever that's as close as i'll get, )and they cracked out laughing. i started suspecting something was off here... so i started questionong them, and with the little bit of englishthey spoke and a lot of hand movements, i learned that "Yelli" in malayalam (kerala's language) meant... RAT! great. so i got back to good old Eliraz, and screw them...
וכעת נעבור לעברית לטובת קוראינו דוברי שפת עבר ולטובתי... ן
אז בג'איפור היינו עוד יום אחד אחרי שכתבתי, סה"כ יומיים,וקיבלתי את מנת הארמונות/מבצרים שחסרה לי מאז הגענו להודו.אה וגם ראיתי פילים לראשונה מאז שאני פה! (בהאמפי הפילה היתה עסוקה כשהגעתי...) חוצמזה גם היו לנו קצת הרפתקאות עם נהגי ריקשה מעצבנים יותר ופחות (אחד מהם ניסה בעקשנות רבנה למכור לנו סמים ) ובסוף נסענו עם אחד ממש חמוד שאפילו נתן להדר לנהוג בריקשה! וגם לי אם כי לא התלהבתי מהעניין והחזרתי את ההגה לידיו די מהר... ולמחרת נסענו לכאן - פושקאר.
ובכן, כל מי שהיה בהודו יודע - מרגע שתגיעו כל המטיילים יגידו לכם - את הקניות תשאירו לפושקאר. אז הנה אנחנו כאן וזה הדבר המרכזי שיש לעשות כאן - קניות... פושקאר כולה בנויה סביב שוק לא גדול אך עמוס בצורה שאי אפשר לדמיין עד שמגיעים לכאן בכל מה שרק חלמתם ולא חלמתם. אפילו אני התבלבלתי והתעייפתי... חוץ מזה יש כאן בית חב"ד מאוד פעיל, מה שהיה מרענן אחרי שבישלנו לעצמנו די הרבה זמן, והם מגישים שתי ארוחות ביום כך שלהדר פתאום יש המון מה לאכול. באשר אלי - אני פחות או יותר בגן עדן. פושקאר היא גם עיר קדושה לכן אסור להכניס אליה בשר! אני יכולה לאכול בכל מקום, אבל ממש כל מקום. בעיקרון אסור גם להכניס ביצים, אבל אם תבקשו בעברית שקשוקה או חביתה או ביצה - יכינו לכם... כן, די ישראליאדה גם כאן, ויש כאן הודים שמדברים עברית. רובם סתם יגידו "שלום" "בוקר טוב" "מה שלומך" או אפילו" צפרא טבא" ו"הלו, מה עם הקניות של המצעים?" אבל יש גם כאלה שממש מדברים וגם מבינים ועונים בעברית די שוטפת. לא ייאמן. וכשמוכר בחנות בגדים הראה לי שמלות ואמרתי לו שבשבילי רק עם שרוולים הוא ענה בעברית "מה, את דתיה?" .חוויות.

מה שאני לא מבינה, זה מי הישראלי האוויל שלימד את ההודים הכי מפוקפקים וחלקלקים (בד"כ אלה שמוכרים שאלים) את המלים "מדהימה" ו"יש לך עיניים יפות/מיוחדות/כד'" תראו לי אותו ואני קושרת אותו לגג מאכל לקופים. חוץ מקניות יש כאן גם אגם קדוש שמרגע שמגיעים יש כל מיני אנשים שנותנים לך פרחים- אסור לקחת! מזל שקראתי היטב את הלונלי פלנט כי אפילו שם מזהירים שאם לוקחים מהם את הפרח חייבים ללכת לאגם ולזרוק אותו למים ואז לשלם להם... יערה, ישראלית שגרה כאן (ויש לה אחלה גסט האוס עם מסעדה- הקואלה)הסבירה לי שהם יעשו טקס ואז יגידו לשלם כמה שאת רוצה - 100 דולר, 100 יורו וכו'... י
ויש את החייטים. מאז שהגעתי להודו אם לא קודם אומרים לי שבפושקאר יש חייטים ואפשר להזמין מה שרוצים, שזה נחמד. גם בהמפי היה חייט והוא עשה לי כמה דברים שהייתי צריכה (לא יותר כי לא רציתי לסחוב וכי השארתי הכל לפושקאר...) אז הגעתי לפה והתחלתי לחפש - לא שקשה למצוא, פשוט יש כל כך הרבה ואיך בכלל מחליטים אל מי ללכת? בסוף אחרי סקר קצר מצאתי את החנות שהיו בה בדים הכי מערביים והיא נראית כמו שלוש חנויות מחוברות. דיברתי עם הבחור, ואחרי שהסתובבתי שעה בחנות והשוויתי בדים והסברתי לו מה אני רוצה הוא אמר לי לבוא מחר כי רק אז החייט שלו יהיה ואז הם יקחו אותי למפעל (!) לבחור בדים. אה. כאילו שזה לא מה שעשיתי עכשיו שעה. לא נורא, חזרתי למחרת, והוא לקח אותי על האופנוע למפעל שנמצא מחוץ לשוק בהמשך העיירה,שש דקות נסיעה. (אם כי זה היה די מפחיד כי ערב קודם בבית חב"ד שמענו בחוץ קול נפץ ויצאנו והסתבר שזו היתה תאונת אופנועים קטלנית. היה די טראומטי.) בכל אופן הגענו למפעל ששוכן בבנין מפואר, ועלינו למעלה, עברנו דרך חדר שבו ארזו בגדים והגענו לאולם ענק מלא מקיר לקיר בבדי כותנה. מאות הדפסים, כל הדפס מגיע בחמישה שילובי צבעים אפשריים. התבלבלתי שם איזה שעה ובסוף הצלחתי להחליט על בדים לשמלה וחצאית. וגם גיליתי שהבחור מהחנות עיוור צבעים... אז ירדנו למטה אל המאסטר לקחת מידות. חיכיתי להם המון זמן בעוד אולם שהיו בו גברים ישובים אל מכונות תפירה מקיר אל קיר (יש תמונה בפיקאסה), ואז הבחור מהחנות אמר "בואי נעלה". אז עלינו. הפעם אל אולם נוסף, קטן יותר, הפעם מלא מקיר אל קיר בבדי לייקרה. וחייט אחר בא לקחת את המידות שלי! אמרתי לבחור - רגע, יש לך צוות שונה לכותנה וללייקרה? והוא ענה בוודאי, מאסטר שונה, מכונות שונות, צוות שונה. לא יאומן. אז אחר כך חזרנו למטה אל חייט הכותנה וגם הוא מדד אותי, ושניהם השתעשעו מזה שידעתי להסביר להם בדיוק מה רציתי ולצייר להם פנסים (אם לא הבנתם לא חשוב) ובהמשך השבוע זכיתי להכיר גם את המאסטר של המשי (הבאתי מג'איפורסארי ממשי כדי להשתמש בבד...)ולזכות שהם יצחקו עליי כי אני מסתובבת עם מטר בתיק (כדי להמיר מסנטימטר לאינצ' ובחזרה...) ובאופן כללי לשקול מחדש את אפשרויות התעסוקה שלי בחיים... הזהרתי אותו שאני עלולה גם לעבור לגור במפעל שלו... הם מייצרים שם לחנויות בכל העולם כולל העין השלישית וחנויות פלצניות בלונדון (אולי הם יגנבו לי עיצובים, מי יודע...)ן
הממ... מה עוד קורה פה? קר למדיי, אנחנו משום מה לא הצלחתי לישון מאז שהגענו, עד הלילה שדוקה ישנתי הרבה, והכל מתחיל פה מאוחר בבוקר אז זה לא שיש מה לעשות עם בוקר שמתחיל בשש וחצי... אפילו ליוגה קר מדי... ו
נראה לי שזהו, כאמור יש פה בית חב"ד ויש להם ילדים ממש חמודים (העונים, לשמות, מנדי, חיה, גאולה, יעקב ומשיח...) והיה סדר טו בשבט דוקא המוני, אה ומשום מה חוץ מישראלים יש פה טונות תיירים אסיאתים, אני אפילו לא יודעת מי מהם קוריאנים מי יפנים ומי סינים, נראה לי שבגסט האוס שלנו יש יפנים, ואתמול אחד מהם שר ממש בקול רם ממש מוקדם בבוקר... י
טוב, נראה לי שזהו להפעם, זה מתחיל להיות מבולגן.
שמחה ואושר לכולם - וכמו שזלדה (הרבנית בבית חב"ד) מברכת - חלומות חסידיים.
אה, ותחזרו להגיב, מה קרה לכם? (אז מה אם נגמרה השביתה...!) ן
וברגעים אלה ממש התמונות שלי עושות את דרכן לפיקאסה: ן
http://picasaweb.google.co.uk/elirazshor/KodaiMunnarandRajastan

i survived a 45 hour train ride!

hi everyone !
to those of you who only follow the english posts - the usual apology, im not gonna summarize all the hebrew ones, just continue from the last one... so after buying a lot of tea we left Munnar, and took a local bus to Kochi (formerly known as Cochin). it was a relatively painless 5 hour drive, in the end of which we got to Ernakulam which ios the big (huge) city next to kochi. we took a LONG rikshaw drive to fort kochi where we found a very nics home-stay guest house (home-stay meaning wew had a kitchen to use!) thanks to a couple of French women we just stopped on thew street and they were sweet enough to just hop on the rikshaw and take us there...
we spent a lot of time cooking for shabbat, but we also went on a backwaters trip - thats where you ride a boat in the streams of Kerala (thats the state where kochi is and where they use backwaters), very peaceful and you see all the people that work there - building and moving their materials in boats or making ropes from coconut fiber. it was truly beautiful.
later that day Hadar and IU took the ferry to Ernakulam (much shorter and also 2.5 rupees instead of 170...) which had separate lines for men and women and also separate sitting... we had to go get our train tickets, and took our time to wonder around the city. we found a supermarket, and alos a crazy huge indian clothing shop where i found that every sleeveless to had the material for adding sleeves attatched to it! geniou indians. :-)
on Friday we mainly cooked, and thats when the two Chabadnikim from Vata kanakl joined us. they took a room in a house next door and we shared the food. we also walked together to the synagogue, which took a long time and was pretty nerve wrecking cause everyone gave us confusing instruction, but we made it eventually, and 1 of the remaining 14 jews of kochi told us a bit about the place and showed us their toras. we also passed by a house of one of the old ladies who was very happy to have us and tell us about herself, although it was pretty sad for she is so lonely.
friday night dinner was pretty biug, cause we were joined by Nadav and Reut a couple we met in vata, and after it a group of 4 or 5 tother Israelis popped by, which made the lady of thee hose quite mad and got us in trouble... it was the Chabadnikim's guest house and when we went there the next day to eatr she litteraly kicked us out... very unpleasent. never mind.
Yael left us that night and on sundayu Hadar and i left for Rajastan. it was almost impossible to find shops that were open on a sunday in fort kochi (i foprgot to mention Kerala is a very christian area. and also has a stron comunist party... no connection...) but on the other side (after surviving 2 rikshaws and the ferry with all the bags...) there were a lot. i stocked for the big hunger, o thats after making a whole lot of chapaties in the morning for Hadar who doesnt eat out...
we found our train and coach rather easily and settled, for me it was an upgradfe cause we took and air conditioned car unlike my way from mumbai to goa, but Hadar got the shock of her life on the first few minutes... i only didnt remember there were cockroaches... eaw. there was one other cute Israeli couple in our car, and menachem and sneior, the chabadnikim were on the next one, so we had some company other than the 2 indians in our cabin that did not speak any english... there was also a nice family in the next cabin that did speak english. so the train ride went by pretty quickly, we read, slept, talked, played cards, and hadar and the guys even cooked on the electrical stove cause their coach had electricity, o, and on the 2nd evening we watched a movie on shneior's laptop, about catching adoplph eichman. how random is that... one part was pretty stressful when the 2 guys went of the train to LITBOL (dip in a natural water source which in chabad is appearently custum to do every day) and didnt show up when the train moved 2 minutes later. hadar got really scared and her and evyatar - the guy on our coach went to get their stuff. we held their phones for a while and thought of possibnle solutions but they didnt call. so we called chabad in pune (i had the no.) and asked for the no. of chabad in Pushkar - where they were headed - to tell them and have them take the stuff. and as we finished explaining , they showed up back on the train... apparently they ran and jumped on anoother part of the train and couldnt move in it all the way back so on the next stop they went off and back on the right coach...
other than that the ride was quite peaceful, and eventually we got to Jaipur in Rajastan. i forgot to mention the horribly hot and humid weather in Kochi, and in Rajastan it is nice and dry, a bit chilly at night but not as bad as kodaikanal (or as Jerusalem, as i hear now...).

so now we are in Jaipur, the pink city, which is not really that pink, more like brick red... today we took a walk around it andf it is very lively and fun. although tiring, cause it makes you shop a lot...
o!~ and last night we went to see a bolywood movie!! it was in a crazy fancy cinema, we watched Halla Bol, which is a drama with not enough singing and dancing... it was so funny watching a movie an a language you dont understand and the plot is so bizarre that you cant even figure it out... but there was a really nice indian-canadian guy named ricky who helped us a little with that...
i think thats it for now, in 2 days we're going to Pushkar where i m hoping to upload more photos, hope i dont remember a zillion things i forgot as soon as im done here...
keep well and keep in touch
Eliraz

טוב אני כותבת היום דרך אתר גייט טו הום כי אין פה באמת מקלדת בעברית, אז אני מקווה ששום דבר לא יפול פה... אני כרגע במונאר, עיירה קטנה וחביבה מוקפת שדות תה מהממים, ומטעי הל ושאר תבלינים. מאז העדכון האחרון עברו הרבה תהפוכות על החבורה שלנו בואטה קנאל, הצטרפו אלינו כל מיני אנשים - מעבר לשישה שהגענו מהמפי, שכנים לגסט האוס וכד', המשכנו לבשל ולהתרועע יחד והיה ממש מעניין אם כי מאתגר לפעמים להתנייע בחבורה כל כך גדולה... ואטה וקודאי יפהפיות ויושבות ממש מעל העננים, מדי פעם הם עטולים להגיד שלום ומכסים את כל הכפר... זה מאוד נחמד חוץ מזה שנהייתי ממש חולה למשך כמה ימים (הנה יתרון של החבורה הגדולה - עדיין היה מי שיבשל וכך לא גוועתי גם ברעב...) היה ממש ממש קר והיו גם יומיים של גשם זלעפות, אחד מהם היה שבת, מה שהקשה על החיים. בהקשר של שבת היו לי בהודו כמה תרגילים מעניינים. השבוע זה היה תרגיל בחושך. חלק מההווי בואטה הוא הפסקות חשמל לא צפויות, ואחת מהן היתה בערב שבת. חושך שאפשר ממש למשש. הייתי צריכה לרדת לחדר שלי, לפתוח אותו ולהתארגן לשינה בלי לראוות כלום, אבל ממש כלום. כמובן שברגע שהצלחתי סופסוף בעמל רב למצוא את הפיג'מה וכל השמיכות שלי ולהיכנס לישון - חזר החשמל ונדלקו לי זרקורים בעיניים... בכל אופן במוצ"ש עזבתי את ואטה - כאן המקום להודות לתום ובעיקר בעיקר לאהרון על העזרה - היה בהחלט מאתגר להיחלץ עם כל התיקים בחושך, קור וגשם... לאחר מסע לא קל אל מחוץ לכפר מצאנו ג'יפ שלקח אותי לקידאיקנאל - העיר הקרובה, שם הצטרפתי אל יעל והדר - שתי בחורות דתיות מתוקות שפגשתי בהמפי ושוב בקודאי. אחרישכל הבנות בחבורה שינו את תכנתיוהן בערך שבעת אלפים פעם בשבוע שלפני, התכנית היתה ששלושתנו ניסע למונאר ביום א' בבוקר. הגענו לסוכנות הנסיעות ולשמחתנו התבשרנו שיש אוטובוס תיירים למונאר בשתיים בצהריים- כלומר שלא נצטרך לנסוע בשלושה או ארבעה אוטובוסים מקומיים - שהם חוויה בפני עצמה בהודו (ע"ע גואה).

. התפנינו, אם כן לאכול ארוחת צהריים על הדשא בנחת. יצאנו באחת כשי להספיק לעשות סידורים בעיר, וכשהגענו להשאיר את התיקים בסוכנות הנסיעות הם אמרו שהם מוכנים ושניסע מיד לסוכנות אחרתץ. תהינו מה פירוש מוכנים, אבל נסענו, ושם גילינו שאוטובוס התיירים שלנו הוא ל אחר מאשר מכונית טאטא בגודל פיאט פונטו... זה אחרי שכששאלתי, הסוכן אמר לי שיש עוד 20 איש חוץ מאיתנו על האוטובוס... אז א שהוא התמלא או שהוא מעולם לא היה קיים, אבל אנחנו זכינו לנסיעה מפנקת (יחסית להודו...) ברכב פרטי, עם עצירות מתי שרצינו (להקיא במקרה של יעל, לשתות קוקוס במקרה של הנהג שלנו...) והמון חלונות לראות דרכם את הנוף עוצר הנשימה, רק אני והמוסיקה שלי(ויעל והדר הישנות). הגענו למונאר במהירות בזק - כארבע או חמש שעות, והתחלנו לחפש גסט האוס, מה שהיה מעט מאתגר בהתחשב בנהג הריקשה שלנו "אין שום מקום פנוי בעיר, רק כאן אצל דודה שלי בחדר טחוב מרחק חצי שעת הליכה מהעיר".בכל אופן, בסוף מצאנו, ממש מאחורי השוק שהוא שוק חביב ונחמד ביותר. היום יצאנו לטיול באיזור, בין מטעי התה, ניסינו להגיע למפלים אבל קוטף תה אחד עצר אותנו ולא נתן לנו להמשיך בשביל, אבל למזלנו הצלחנו לתפוס טרמפ ממש עד העיר עם שני הודים חביבים (הודי ונפאלי ליתר דיוק) שלא ממש הצלחנו להבין מה מעשיהם ומאיפה הם טאבל הם היו ממש נחמדים ולקחו אותנו... מחרתיים נמשיך מכאן לקוצ'ין ועד אז - היו שלום ותמשיכו להגיב!! והתמונות שלי עוברות דירה מהיום:

http://picasaweb.google.co.uk/elirazshor/HampiAndKodaikanal

(אין על גוגל)